מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 43
אכי הנה יש לחקור בעצם מהותה של ירושה, כלומר: ביחס המוריש ליורש, אם זהו בבחינת סבה ומסובב או בבחינת יסוד ובנין - לפי הגדרתנו הידועה במדה הנ"ל. כי הנה בודאי יחס המוכר להקונה הוא בבחינת סבה ומסובב, המוכר ע"י הקנאתו להקונה משמש בתור סבה שהדבר יועתק לרשותו של זה האחרון, וכמו כל סבה ומסובב מתקיים המסובב גם לאחר שכבר עבר מעשה הסבה מן העולם, ולא נגיד תמיד שה"שלו" של הקונה קיים על יסוד מעשה הקנין, אלא מפני שכבר יש לו קנין עצמי בזה. והספק הוא, אם גם בירושה יש אותה המהות. ואע"פ שבודאי משמש המוריש בתור סבה שהדבר יהיה של היורש, אבל מכיון שכבר חלה הירושה כבר הדבר הוא שלו, של היורש מצד קנין עצמי; או שיש הבדל מהותי בין ירושה ובין מכירה ומתנה, שאם באלה האחרונים כנ"ל אנו מביטים רק בתור סבה כנ"ל, הנה בירושה המוריש הוא המשמש בתור יסוד ולא רק בשעת נפילת הירושה בא הדבר לרשותו מצד המוריש, אלא ג"כ תמיד בהחזקת הבעלות של היורש יש היסוד של בעלות המוריש.
בונפקא מינה ג"כ ביורש אחרי יורש, מראובן עד היום, אם כמו שלא נגיד בלקוחות, שהלוקח האחרון שקנה עכשיו הוא ממלא מקומו של המוכר הראשון לפני שנות דור ודור, אלא לכל לוקח היה בזה קנין עצמי, והלוקח האחרון בא רק מכח המוכר האחרון; וג"כ רק בתור סבה ולא בתור יסוד כנ"ל, וה"נ בירושה. או שאנו מביטים גם על זה שיורש עכשיו בתור ממלא מקומו של ראובן הראשון ומיסוד זה באה לו הבעלות.
גוהנה מהא דאמרינן בב"ב (קנט, א) "בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות - וכו' - מצי אומר מכח אבוה דאבא קאתינא, תדע, דכתיב: תחת אבותיך יהיו בניך", משמע כהצד השני, שמהות הירושה היא מהות של יסוד ובנין, דודאי במכירה ובמתנה אין ציור שכזה ואי אפשר שיהיה כזה, והלוקח אינו יכול להגיד שהוא בא לא מכח המוכר שלו אלא מכח המוכר הקודם שמכר להמוכר הנ"ל, מפני שבכל מוכר ולוקח הנה תיכף אחרי הקניה כבר אין שום יחס וקשר בין המוכר ובין הלוקח, ולא כן בירושה כנ"ל.
דאכן, התרה"ד, כידוע, מחלק ואומר, שזהו דוקא בירושת הבן ולא בשאר יורשים. ונראה שהוא מבדיל במהות הירושה של בן היורש את אביו לבין מהות הירושה של שאר הקרובים, שירושת הבן מהותה היא שהבן עומד במקומו של האב ובן אחרי בן אפילו עד סוף כל הדורות, ופירוש הדבר שזה האחרון עומד במקומו של הראשון. ולא כן בשאר היורשים, שאין בזה כבר הגדר של ממלא מקומו של המוריש אלא מצד שהוא קונה את הדבר ע"י הירושה, כמו שקונים את הדבר ע"י מקח וממכר.
הויש ג"כ יסוד לחילוק הזה, שהרי אנו מוצאים שבכלל יש דינים מיוחדים לירושת הבן מה שאין כן בשאר היורשים, למשל, רק הבן יורש את העבד עברי ולא הבת; וכן רק הבן מגלח על נזירות אביו.
ווע"י זה יש לנו חומר לישב את הקושיא העתיקה של הראשונים, שמקשים, שמצד אחד הנה הלכה פסוקה היא שאין ברירה ו"האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל", ומצד שני פסקו במחלוקת רב ושמואל בב"ק (ט, א) ובב"ב (קז, א) ב"אחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם" ש"רב אומר בטלה מחלוקת" מפני ש"קסבר - האחים שחלקו יורשים הוי, ושמואל אומר - ויתר, קסבר האחים שחלקו לקוחות הם" - ופסק כרב ולא כשמואל (עי' רמב"ם פ"י מהלכות נחלות הלכה א)?
זאכן, באמת כשאנו מתבוננים בדבר נראה, כי אין לזה שייכות כלל עם המחלוקת של יש ברירה או אין ברירה ועם המחלוקת בכ"מ באחים שחלקו - אם יורשים הם או לקוחות הם. דהא בכ"מ מי שסובר אחים שחלקו יורשים הם, הרי הוא מוסיף בבירור הדבר על זה שסובר שרק לקוחות הם. דאילו לזה, הנה בירור הבעלות על חלקו של כל אחד מתחיל רק משעת החלוקה, בעוד שמי שסובר יורשים הם, הנה בירור הבעלות בא תיכף משעת המיתה של אביהם, וכאן בהלכה של "בטלה מחלוקת" מונח היסוד שגם עכשיו אחרי החלוקה עדיין בירור החלקים תלוי ועומד, כי אם הדבר מבורר למפרע כשזה ירש לכתחילה חלק זה וזה ירש את החלק השני, בודאי שהיינו צריכים להגיד ויתר כשבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם; ומה גם לפי דברי התוס' שם בב"ב (קז א ד"ה ובא), שמיירי כשעשאו אביו אפותיקי. ועוד יותר, כשאחד לקח קרקע ואחד לקח כספים, כמבואר שם ברמב"ם, שאם אנו אומרים ברירה והוברר הדבר שאחד ירש קרקע והשני ירש כספים ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי, איזו טענה יש לו לאח שנטל כספים והוברר הדבר למפרע שהוא ירש דבר שאין לו לבע"ח שיעבוד עליו?
חברם הדבר, ששניהם, גם רב וגם שמואל סוברים כאן שאין ברירה, ובכן - למפרע בודאי שהדבר לא נתברר, אלא שהמחלוקת היא אם הדבר - החלוקה - מבורר גם עכשיו, אחרי שקרה המקרה ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם.
טוהמחלוקת היא באמת בחקירתנו זו הנ"ל, אם הירושה היא במדת סבה ומסובב או במדת יסוד ובנין, דהנה בודאי אם ימכור אחד שדותיו לאיזה לקוחות ובא בע"ח ויטרוף מאחד מהם, שבודאי לא יכול זה לבוא בטענה להלקוחות האחרונים, מפני שכאמור, יחס הקונה להמוכר הוא רק בשעת המכירה, אבל אח"כ אין להם זה אל זה שום קשר וזיקה; ומכש"כ שאין קשר בין לוקח ללוקח, ולכ"א ואחד יש לו קנין עצמי בזה. אכן, בירושה אם אנו נסבור שג"כ משמש המוריש רק בתור סבה, הנה יש לנו ג"כ אותו הציור של לקוחות, וזהו שאומר לקוחות הן, וכל אחד מהיורשים כמו שקונה את השדה, שלאחר הקנין כבר הופסק הקשר בינו ובין המוריש ובינו ובין שאר היורשים, ובשביל כך "ויתר". אבל רב סובר כהצד השני, שהמוריש משמש כאן בתור יסוד, ומה שהבעלות של הירושה נמשכת, מפני שזה היורש הוא במקומו של המוריש, ובכן אי אפשר שיהיה להיורש יותר מן המוריש לא רק בשעת התהוותה של הירושה אך גם בהמשכת הירושה, כלומר: גם אחרי החלוקה, וכשבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן עלינו לצייר שזה הוה כאילו נטל את זה לפני החלוקה, ומובן שאז היה מקבל כל אחד חלק יותר קטן וע"כ גם עכשיו "בטלה מחלוקת".