מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 44
אולפי דברינו הקודמים, שיש הבדל במהות הירושה בין ירושת הבן לזו של שאר היורשים אפשר ג"כ שכל הדין בשני אחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם - בטלה מחלוקת ,שזהו דוקא "בשני אחים שחלקו", כלומר, בירושת הבנים שמהותה היא "תחת אבותיך יהיו בניך", שהם יורשים מצד שעומדים במקומם של אביהם, אבל בשאר יורשים שירושתם, כאמור, היא בבחינת קנין שאחרי שהקנין התהוה אין להלוקח קשר עם המוכר, אפשר שבזה ג"כ רב לא יאמר "בטלה מחלוקת". ואמנם, כמובן שזהו חידוש גדול והדבר צריך עוד לראי'.
באכן, אם נניח את ההנחה הזו שיש הבדל בין מהות ירושת הבנים לבין ירושת שאר הקרובים, ע"י כך אפשר לנו לישב עוד סתירות:
גלמשל הסתירה שמקשים על רב פפא שבכתובות (פו, א) הוא אומר "פריעת בע"ח מצוה ויתמי קטני לאו בני מיעבד מצוה נינהו", ובסוף ב"ב (קעו, א) הוא אומר: "הלכתא, מלוה ע"פ גובה מן היורשים, מאי טעמא: שיעבודא דאורייתא". ולמה לו הטעם של שיעבודא דאורייתא, הא ממ"נ מיתומים קטנים בין כך ובין כך איננו גובים, וביתומים גדולים גובים אפילו בלי הטעם של שיעבודא דאורייתא, אלא פשוט כמו שגובים מן הלוה גופא מטעם של פריעת בע"ח מצוה, והגבייה היא מטעם שכופים על המצוות, כמו ההסבר הידוע של הראשונים, ככה ג"כ גובים מן היתומים הגדולים מטעם הנ"ל, שגם עליהם מוטלת המצוה לפרוע את החוב?
דאבל לפ"ד יהיה זה ההבדל, דבכתובות הנ"ל הוא מדבר לענין יתומים "פריעת בע"ח מצוה ויתמי קטני לאו בני מיעבד מצוה נינהו". שז"א שיתומים גדולים כן בני מיעבד מצוה נינהו, ויש עליהם המצוה לפרוע חובות אביהם, ובזה באמת איננו צריך להטעם של שיעבודא דאורייתא, אלא פשוט, כמו שגובים מן הלוה גופא - אפילו למי שסובר שיעבודא לאו דאורייתא - הכי נמי גובים מן הבנים. אבל בב"ב הנ"ל הוא מדבר על יורשים סתם, כלומר, גם יורשים אחרים שאינם בנים, ובזה הוא צריך לתת את הטעם של שיעבודא דאורייתא דוקא. כלומר: שהנחה המוסכמת "מצוה על היורשים לפרוע חובות אביהם" - נאמר בחוב של אביהם דוקא.
הכי כאמור, מהות הירושה של הבנים היא מפני שהם עומדים בזכות נכסי אביהם במקום אביהם ממש, וכמו שעומדים במקומם במה שנוגע לזכות כך הם עומדים במקומם במה שנוגע לחוב, וע"כ, כשם שיש על האב מצוה לפרוע חוב, ככה חלה מצוה זו גם על הבנים, משא"כ בשאר יורשים, שכאמור, זהי בבחינת קנין שאחרי שהתהוה כבר אין קשר בין הקונה ובין המוכר, ככה ג"כ בירושה שכזו, וממילא אין שום חוב על היורשים לפרוע את החוב של מורישם; ואם גובים בכ"ז מהם, זהו רק מטעם שיעבודא דאורייתא.
וובזה אפשר ג"כ לבאר את דברי הר"ן שמתקשה בכתובות על הא דגובים מן היורשים ושואל: כמו שאנו אומרים "המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו – מחל" משום דשיעבוד נכסים הוא מעין ערבות לשיעבוד הגוף והוא יכול למכור רק את השיעבוד נכסים ולא את שיעבוד הגוף שעדיין נשאר אצל המוכר, וממילא יכול למחול ומסתלק שיעבוד הגוף וכשליכא לוה ליכא ערב, ומכח זה הוא מקשה, כאמור, על זה שגובים מנכסי הלוה אף אחרי שמת? ומדוע לא נימא ג"כ שליכא לוה ליכא ערב? וחילוקו בין מת ובין מחל - ידוע. אבל לכאורה קשה: דקארי לה מאי קארי לה, כאשר כבר שאלנו במקום אחר, הא אין לך אדם מישראל שמת שאין לו יורשים. ומדברי רב פפא הנ"ל הלא אנו שומעים שפריעת בע"ח מצוה שזהו ששיעבוד הגוף עובר גם על היורשים, ואי בגר שמת, הלא באמת נראה מהראשונים שבכה"ג אנו אומרים שנפקע השיעבוד, ודוקא אם יש לו משכון לישראל אנו אומרים בב"ק (מט, ב) ש"זה קונה כנגד מעותיו"?
זאך לפ"ד קושית הר"ן הנ"ל היא ביורשים אחרים ולא בירושת בנים; וביורשים אחרים, שאין עליהם כאמור מצות פריעת בע"ח, באה קושית הר"ן הנ"ל.