המידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 45

אואחרי הנחתנו זו, דירושת הבן היא לגמרי מסוג אחר, הנה אפשר לנו לתלות את המחלוקת של הרמב"ם והרא"ש הנ"ל בסבא ויבם; וכן את המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד בתינוק בן יומו שספק הוא אם כלו לו חדשיו - בחקירה כדלקמן: אם במקום שיש בן ג"כ בכ"ז נכללים הקרובים האחרים בשם יורשים אלא שלהבן יש בזה משפט הבכורה, כמו שגם בקרובים האחרים, הנה בקרוב קרוב קודם, או דלמא שכל סדר הירושה של היורשים האחרים מתחיל רק אחרי שלא נשאר בן, ובמקום שכן יש בן אין בכלל שם יורש על הקרובים האחרים.

בומכל מרוצת דברינו הנ"ל מתבאר יותר ויותר כהצד השני, וכפי שאמרנו מקודם שגם לשון התורה מוכיח על כך, כי נאמר "ואם בן אין לו והעברתם את נחלתו", שמשמע שכל זמן שיש בן הנה האחרונים בכלל לא באים בחשבון בתור יורשים. ובזה היא המחלוקת של הראשונים הנ"ל. והרמב"ם סובר כהצד השני, ובשביל כך לא שייך להשתמש במקום שיש ספק בן וודאי יורש אחר בהכלל של "אין ספק מוציא מידי ודאי", כי במקרה שכזה אין ודאות בנוגע ליורש האחר, לא רק במה שנוגע בפועל כנ"ל, אלא גם במה שנוגע בעצם, כי אם באמת יש בן אין לשום קרוב אחר שם יורש כלל. וזהו ההבדל בין ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שהודאות של היבם היא רק בתור אח, וכן לא שייך להגיד בתינוק בן יומו בנוגע לירושת האם "אין ספק מוציא מידי ודאי" יורשו של האם, כגון אח, כי אח במקום בן אינו בכלל יורש לגמרי.

גוהנה הרא"ש מביא ראי' שגם באופן שכזה ג"כ שייך הכלל של "אין ספק מוציא מידי ודאי" מהדין של נפל הבית עליו ועל אמו - בב"ב (קנט, ב), שההלכה היא שאנו מעמידים בחזקת יורש האם. וכך פוסק גם הרמב"ם בפ' ה' מהל' נחלות (הלכה ו), אך לפ"ז אין הנידון דומה לראיה כלל וכלל, כי שם הלא המדובר ש"נפל הבית עליו ועל אמו" - ובן יורש אין לו בכל האופנים, והספק הוא רק בנוגע ליורשים האחרים, שבזה אנו אומרים שיורשי האם הם בבחינת ודאי כלפי יורשי הבן שהם בבחינת ספק.

דוהנה הנחנו מקודם שהמושג יורש הוא מושג של עצם, וזכות הממון של היורש באה בתור דבר המסתעף מזה ולא כהמושגים האחרים בעניני ממונות, כמו: מוכר, קונה וכדומה, שרק מדין הממוני הכרוך בזה המה באים.

הוזאת אומרת, שאי אפשר לצייר את התואר מוכר אם לא מתהוה הדין הממוני הכרוך בזה, אם לא יצא הדבר מרשותו. אכן, אפשר לנו שפיר לצייר התואר יורש אף אם לא יסתעף מזה הדין הממוני שהוא יורש בפועל את הנכסים.