מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 47
אועל יסוד זה שהנחנו, דשאני ירושה ממקח וממכר ומתנה, בעוד שבהאחרונים המכירה והמתנה משמשות בתור סבה ומסובב, הנה בראשונה, בירושה, יש בזה משום יסוד ובנין כנ"ל, לא תהא סתירה על שיטת הרא"ה בגיטין (פג, ב), דכשנותן מתנה לזמן ידוע שבתוך הזמן יהא גם הגוף והפירות של המקבל, שאמרינן כיון דפסקה פסקה, מהא ששכ"מ יכול לצוות לא רק על זה שבגמר מיתה יהיו הנכסים לפלוני אלא יכול גם לצוות על אחרי זמן ידוע, כמבואר בנמ"י וברמב"ן בב"ב (פ"ט), ואין אנו אומרים ג"כ, מכיון שעד הזמן ההוא נעשים הנכסים לקנינם של היורשים, ובירושה בודאי לא שייך להגיד שזה רק על פירות ולא על הגוף, ומדוע ג"כ לא נגיד בזה - כיון דפסקה פסקה?
באכן, לפ"ז ניחא, שהגדר כיון דפסקה פסקה שייך רק במתנה, שאחרי שכבר חלתה המתנה הופסק לגמרי הקשר שבין הנותן ובין המקבל והדבר שייך להמקבל מצד קנין עצמי ולא מצד מעשה הקנין של המתנה. ולא כן בירושה, שתמיד יש בזה היסוד של הירושה, ומצד המוריש באה לו הבעלות - ולא שייך להגיד בזה כיון דפסקה פסקה.
גוכמו שתירצנו בספרנו דרכי משה דרך הקודש את קושית הא"מ (בסי' כח ס"ק נו), שמקשה על הרא"ה הנ"ל מגמ' נדרים (כח, ב) שכל הטעם הוא מצד דקדושה לא פקעה בכדי, ולפ"ד ל"ל הטעם הזה תיפוק לן מצד כיון דפסקה פסקה. ואמרנו שם, דשאני הקדש שעדיין יש היחס של הבעלים ולא הופסק לגמרי, דבקדשי מזבח קני ליה, להבעלים, לכפרה, כמבואר בחולין (מא, א); ובקדשי בדק הבית עדיין ג"כ נשארה זכות הבעלות שרק הם יכולים לחלל הקדש שוה מנה על פרוטה, כמבואר בתוס' מנחות (עא ב ד"ה ומתירין) ובכ"מ, אבל אין הזכות הזו לאחרים, וממילא לא שייך להשתמש בזה בהכלל של כיון דפסקה פסקה, וה"נ ג"כ לא שייך בירושה הכלל הנ"ל.