מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 48
אועל עצם ההלכה הנ"ל, שאפשר לתת במתנת שכ"מ גם אחרי זמן ידוע של המיתה, יש להעיר מהמשנה בגיטין (יג, א): "תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה", והטעם כמו שאומר רש"י שם "דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה, וכי מטי לידיה מת משחרר ופקעה ליה רשותיה". וכבר הארכנו במק"א, שבדיוק כתב רש"י הטעם הזה ולא הטעם הפשוט מפני שאין משחרר, מפני שרש"י סובר כשיטת הרמב"ם הידועה (בפ' ב' מהל' גירושין הל' טו), שהשליח נעשה במקומו של המשלח, וע"כ אפילו כשנשתטה המשלח בין המינוי של השליח ובין הנתינה של השליח פסול הגט רק מדרבנן. ובכן, החסרון מטעם שאין משחרר אין כאן, דהא השליח כבר נעשה במקומו, אלא שכל החסרון הוא שאין להשחרור על מה לחול, כיון שיש כבר רשות אחרת בעבד - רשות היורשים.
בוא"כ, גם במתנת שכ"מ איך אפשר שתחול המתנה אחרי זמן ידוע של המיתה בשעה שיש כבר רשות אחרת על הנכסים? בשלמא אם הטעם היה מפני שהמשחרר כבר מת ואין כאן "ונתן" - אתי שפיר, כי זה רק דין בגט אשה ובשחרור, ולא בדיני ממונות, אבל אם הטעם הוא כשל רש"י הנ"ל - הדרא קושיא לדוכתא?
גועלינו להגדיר בזה הגדרה כלקמן: שכל הדין שיכול האדם לתת במתנה שהחלות תהא זמן לאחר מיתתו מיוסד על זה, שבעלותו של האדם בעצם לא פסקה גם אחרי מיתתו של האדם, אלא שבפועל, כמובן, נפסקה הבעלות; וממילא, כל זמן שהוא חי יכול להשתמש גם בבעלות שלו שלאחרי מיתתו ויכול למכור את זה או לתת במתנה. ומזה נובע ג"כ הדין של "אדם יורש בקבר להנחיל לאחיו מן האב", ואם בכלל אין בעלות אחרי מיתה, אפילו בעלות בעצם, איך יכול להנחיל. אלא כנ"ל, שכל החסרון של אחרי מיתה הוא בפועל ולא בעצם. ובירושה ש"ממילא קאתי" אין אנו מביטים על הבפועל אלא על הבעצם ואפשר להוריש גם דבר שאיננו ברשותו, אם כי אינו יכול בזה להקנות ולהקדיש. ועל כן יכול לתת במתנת שכ"מ גם אחרי זמן ידוע למיתתו, כי כמו שאנו אומרים בב"ב (קמח, א) בשכ"מ שאמר תנו הלואתי לפלוני, שאע"פ שאינו ברשותו מועיל, מפני ש"הואיל ויורש יורשה" ו"מתנת שכ"מ כירושה שוין רבנן"; וכמו שבירושה אנו מביטים רק על הבעצם ולא על הבפועל, ואפילו אם בפועל לא יכול להשתמש בזה בכ"ז שייכים בזה כל דיני ירושה - ככה ג"כ הדבר בשכ"מ.