מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 49
אונראה לי עוד לחדש, דכל המושג בעלות בעבד איננה רק בעלות בפועל ולא בעצם, דס"ס העבד איננו כממונו ממש, דבכלל לא שייך על אדם מושג ממון ממש. וע"כ, אם הרג את העבד חייב מיתה ולא כבכ"מ בממון שיכול לעשות בזה מה שירצה. ואם הורג העבד על ידי שורו של חברו, מחוייב שלושים של עבד וזהו רק קנס ולא השווי הממוני. וגם הדין שהעבד יוצא לחירות בשן ועין מראה ג"כ שאין להאדון בעלות החלטית. וע"כ אנו צריכים לפסוק מיוחד שיש ירושה בעבד, הפסוק "והתנחלתם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו", שלכאורה מיותר הוא הפסוק אחרי שאנו יודעים שיש בכל דבר ירושה, אם לא כנ"ל, וג"כ ההדגשה בזה היא "לעולם בהם תעבודו", שהבעלות היא בעיקר בהעבודה, כלומר בעלות בפועל.
בוממילא לפ"ז יוצא לנו חידוש, שהדין של מתנת שכ"מ גם באופן שהיא חלה אחרי זמן ידוע למיתתו, שהדין הזה איננו בעבד, ואם נתן את העבד הזה לאחר במתנת שכ"מ שהמתנה תחול אחרי זמן ידוע למיתתו - באמת לא תחול המתנה, כיון שבזה אין לו רק בעלות בפועל ולא בעצם, כנ"ל, ובפועל הלא אין לו אחרי מיתתו ולא כלום. וממילא מובן שלא יכול ג"כ לשחרר אותו אחרי זמן למיתתו, כנ"ל.
גואפשר להסביר ג"כ את ההבדל בין שחרור לכל דיני ממונות בסגנון אחר ולומר, דבשחרור לאו בבעלות לבד תליא מלתא אלא באדנות, שרק האדון יכול לשחרר, וכיון שלפי הנחתנו הנ"ל, הנה אחרי המיתה אפשר לבוא רק מצד בעלות בעצם, אבל ס"ס בעלות בפועל לא שייכת, ועכ"פ לא שייך אז המושג אדון ועבד, אי אפשר שהשחרור יחול אחרי מיתתו, כי אי אפשר להשחרור שיחול רק כשיש אדון. והמכוון בדברי רש"י ד"פקעה ליה רשותיה" הוא לא כל כך על הבעלות בעצם אלא על האדנות, כנ"ל.
דובזה יש ליישב קושית הקצוה"ח בב"ק (צ, א) שמקשה, מדוע לר"מ הראשון ישנו בדין יום או יומים ולא השני, הא לפי המבואר בפסחים (כט, א) דבר שאינו ממון עכשיו ויהיה ממון לאחר זמן נקרא גורם לממון, ור"מ הלא סובר גורם לממון כממון דמי?
האך לפ"ד לא קשה, דממון לחוד ואדנות לחוד, ובתוך השלשים יום אפילו אם יהיה נחשב העבד לממונו של הלוקח מטעם הנ"ל, אבל ס"ס אין לו אדנות בו, כנ"ל.
ווזהו באמת ההסבר שם בגמ': "ר' אליעזר אומר שניהם אינם בדין יום או יומים, זה לפי שאינו תחתיו וזה - לפי שאינו כספו", כלומר: שאפילו אם אנו סוברים קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובנוגע ל"כספו" זהו כספו של הלוקח, אבל ס"ס אדנות אין לו להלוקח בהשלושים יום, וזהו המושג "לפי שאינו תחתיו".
זאמנם ר"מ ור' יהודא חולקים שניהם עליו ושניהם סוברים שזה תלוי במחלוקת אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, ולמי שיש לו קנין הגוף הוא נקרא האדון אבל ס"ס רק כשיש לו קנין הגוף ולא במקום שאנו באים רק בממונו, כקושית הקצוה"ח הנ"ל, שנבוא בזה מטעם גורם לממון, כי ממון לחוד ואדנות לחוד, כנ"ל.
חומסתפק אני לפ"ד הר"ן בנדרים (מו, ב), שהמשכיר יכול לאסור בקונם את ביתו של השוכר, מפני שקנין פירות, למי שסובר שלאו כקנין הגוף דמי, הוא רק בבחינת שיעבוד, - אם גם בשחרור שמפקיע מידי שיעבוד יהיה ג"כ הדין שלמי שיש לו קנין הגוף יפקיע ע"י השחרור את הקנין פירות של השני.
טולפ"ד, כיון שהלכה כר' אליעזר, ששניהם אינם בדין יום או יומים והנימוק "לפי שאינו תחתיו", מפני שלא די בבעלות לבד אך יש צורך גם באדנות, יהיה אותו הדין ג"כ בשחרור, אע"פ ששם אין המיעוט של תחתיו. ולא דמי לשיעבוד שהשחרור מפקיע אותו, כי שם הוא להיפך, שכל האדנות על העבד היא בידי הלוה והשיעבוד של המלוה זה רק מצד הממון שבו, והעבד הוא בכלל כל הנכסים שיש עליהם שיעבוד נכסים; ולא כן בנ"ד, שס"ס האדנות לפי שעה היא בידי מי שיש לו הקנין פירות כנ"ל.