מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 50
אועוד נ"ל בזה, שהטעם שמועילה מתנת שכ"מ גם זמן אחרי המיתה וגם היסוד של משמוש בירושה, שאין זה כמו שחפצנו להגיד מקודם שגם למתים יש בעלות בעצם אע"פ שאין להם בפועל, שלכאורה קשה לצייר את זה, אלא שזהו על פי היסוד שלנו מקודם, שירושה אין זו מהות של קנין אלא שהיורש עומד במקומו של המוריש, והמוריש משמש בזה לא רק בתור סבה למסובב אלא בתור יסוד לבנין; ובמקום שבקנין יוצא הדבר מרשות אחד ונכנס לרשותו של השני, הנה בירושה יש ציור כאילו הרשות עדיין נמשכת.
בוזהו היסוד של משמוש, שהאדם יורש בקבר, ואין הכוונה שיש לו בעלות בדבר אפילו לא בעלות בעצם, אלא שגם בקבר הוא עומד במקומו של המוריש וממילא גם יורשו של המת ג"כ נעשה במקומו.
גומתוך אותו היסוד הוא ג"כ הדין, שהאדם יכול לתת במתנת שכ"מ שתחול רק אחרי זמן ידוע למיתתו. כי עיין בקצוה"ח (ס' קכה) בטעמו של התוס' בספ"ק דגיטין (טו, א) שהיכא שמת המקבל בחיי הנותן שיתנו אח"כ כשמת הנותן ליורשי המקבל, משום דכיון דמתנת שכ"מ כירושה שויה רבנן, יש גם בזה דין משמוש ונעשה של המקבל אף כשהוא בקבר. ולפ"ד הנ"ל, גם בזה הטעם שמכיון "כיורש שויה רבנן" יש בו גם משום מהותו של יורש, שאין זה בבחינת קנין גרידא אלא בבחינת עומד במקומו של המוריש. ואם ש"אין קנין למת", אבל בכ"ז יכול להחשב לעומד במקומו של המוריש וממילא יש בו משום ירושה שיורשים אותו אף כשהוא כבר בקבר.
דוזהו היסוד ג"כ לפ"ד הנ"ל שאפשר לתת מתנת שכ"מ אף לאחר זמן ידוע למיתתו, שז"א שהמקבל של המתנה יעמוד אז במקומו.
הואם כנים אנחנו בזה, הרי ממילא מסולקת קושיתנו. ואע"פ שיכול לתת מתנת שכ"מ אחרי זמן ידוע למיתתו, בכ"ז לא יכול לשחרר את העבד אחרי זמן למיתתו, מפני שכמובן, לא שייך להגיד על עבד שמשתחרר שהוא עומד במקומו של האדון, שזה היה שייך רק כשהיה נותן את העבד מתנה לאחר, אבל השחרור זהו כבר ענין חדש שזה בא לא מתוך המשכת האדנות אלא להיפך בניגוד גמור להאדנות, וזהו שייך רק בו בזמן שיש להאדון בעבד קנין ולא לאחר מיתה שזה לא שייך בו, כנ"ל.
וואמנם בתחלת דברינו במהות הירושה בססנו את ההבדל בין ירושה ובין מקח וממכר ומתנה בזה שהיורש הוא בבחינת עצם ולא כן מקח וממכר וגם מתנה שהם רק בבחינת מקרה, ומקבל מתנה נקרא רק מפני שקנה את המתנה, ולא כן בירושה שלהיפך, הוא קנה את הירושה מפני שהוא היורש הממלא מקומו של המוריש. ואמנם היסוד הזה, כמובן, אין במתנת שכ"מ, שזו היא ג"כ בודאי לא בבחינת עצם אלא בבחינת מקרה.
זאך אנו מוצאים במתנת שכ"מ אותו הדבר שכבר עמדנו עליו פעמים אחדות, שאף בתקנת חכמים שאין בהן היסוד שיש בהדין של התורה, בכ"ז יכולים לתקן שיהיו לתקנה זו, תקנת חכמים, כל אותן התוצאות של דין התורה.
חוככה ג"כ בנ"ד, כי לפ"ד כל יסוד משמוש בירושה הוא מצד שירושה איננה בבחינת מקרה אלא בבחינת עצם, והטעם הזה בכל האופנים במתנת שכ"מ כנ"ל, בכ"ז אנו באים בזה לאותן התוצאות של ירושה; וגם התוצאה של משמוש ומתנה גם אחרי עבור זמן למיתת הנותן בכלל.