מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 51
אועוד נ"ל לחלק בין קנין לשחרור ואותו החילוק יהיה ג"כ בין קנין להפקר, שאפילו אם נימא שגם בהפקר יש דין של מתנת שכ"מ, בכ"ז לא יהיה שם הדין שיועיל גם אחרי איזה זמן למיתתו, כי הפקר מועיל רק במקום שאם לא היה מפקיר היה הדבר שלו, אבל אם בין כך ובין כך אין הדבר שלו - מה יש לו להפקיר. וככה הוא כשמתנה שההפקר יחול אילו שנים אחרי מיתתו, וממילא לפני חלות ההפקר נעשה הדבר של היורשים ואפילו אם לא יחול ההפקר אינו הדבר שלו - ועל מה יחול ההפקר.
בובזה יהיה ההבדל בין קנין להפקר, כי להקנות ולתת אלו הן בתוך הזכויות של הבעלות ואפשר לצייר שבזמן שהוא בעלים יש לו הזכות לא רק של ההוה אך גם של העתיד, משא"כ הפקר אם אנו תופסים שאין זה בגדר הקנאה לכל העולם אלא זהו רק סילוק רשות ואי אפשר לבוא בזה מתוך בעלות גופא, כי לא שייך בעלות על העדר בעלות, וממילא לא שייך בהפקר שיחול איזה זמן אחרי מיתתו, כי ס"ס בעת החלות אין לו ממה להסתלק.
גוהיסוד ההגיוני שבזה הוא, כי רק בדבר חיובי אפשר לצייר שאף טרם שיצא לפועל הוא נמצא בכח, אבל לא בהעדר הדבר, הנה טרם שבא ההעדר אין בזה ציור של בכח, כי לא שייך להגיד שיש להדבר בכח שיבוא לידי העדר, כי הדבר והעדרו אלו המה תרתי דסתרי.
דואם נתפוס ששחרור הוא ג"כ מושג של העדר, העדר האדנות, ממילא יהיה מובן ההבדל בין מתנה לאחר זמן מיתה ובין שחרור שאיננו לאחר מיתה מצד "פקעה ליה רשותיה", כנ"ל.
הועי' במדת "חיוב ושלילה" (אות ח) ששם הוכחנו שעכ"פ לא שייך בשחרור מושג של העתקה מרשות לרשות כמו בכל קנינים.