מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 53
אברמב"ם פ"א מהל' נחלות (הל' יג): "אין הבן יורש את אמו בקבר כדי להנחיל לאחיו מאביו וכו' - אבל אם מתה האם תחילה ואח"כ מת הבן, אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו וחי אחרי אמו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל נחלה ליורשיו ממשפחת אביו". והראב"ד משיג על זה וכותב: "א"א, זה אינו כן, אלא בכלו לו חדשיו, דאי לא ידעו הוה ליה איהו ספק ואחיו ודאין - ואין ספק מוציא מידי ודאי".
בואנו רואים שיש ביניהם פלוגתא רחוקה, שלהרמב"ם אפילו כשידוע שלא כלו לו חדשיו ג"כ הרי זה נוחל ומנחיל, ולהראב"ד אפילו כשיש ספק בזה ג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי.
גועי' במ"מ שמקשה על הרמב"ם מהא דבכורות (מט, א), שמבואר שם שלרשב"י דאומר, כל ששהה שלושים יום בודאי אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, הנה כשמת אין בזה דין אבלות. וככה פוסק ג"כ הרמב"ם להלכה בפ"א מהל' אבל (ה"ז). וכן מההלכה שהרמב"ם פוסק בעצמו בפ"ב מהל' רוצח (ה"ח), שאם לא כלו לו חדשיו הרי הוא נפל עד שיהיו לו ל' יום ואין ההורגו חייב עליו.
דאכן, על פי דרכנו ב"מדת הזמן", מובן שהקושיות מסולקות, וההבדל בין רוצח ואבלות מצד אחד ובין ירושה מצד השני - ברור ובולט. כי בשני הדברים הראשונים, באבלות וברציחה באים הדינים מצד העתיד, כי האבלות באה מצד זה שלולא מת היה ממשיך את החיים ועל זה הוא צריך להתאבל; וכן הרוצח חייב מיתה, כי לולא רצח אותו היה יכול עוד לחיות. ולא כן ירושה, שבודאי אין זה בא מצד מה שיהיה בעתיד אלא מפני שהוא חי עכשיו בהוה, ולהנפל אין עתיד, מפני שלא יכול להמשיך את החיים. אבל אי אפשר להכחיש את המציאות שס"ס עכשיו הוא חי ואם אין עליו דין של אבלות ודין של רציחה, אבל יש לו דין ירושה. הנה ההבדל ברור ובולט כנ"ל.
הומה שהראב"ד רוצה לחדש עוד יותר, שאף בספק אם כלו לו חדשיו או לא ג"כ אנו אומרים אין ספק מוציא מידי ודאי, הנה לפי הכלל שהנחנו בכמה מקומות, שבמקום שאנו באים מצד "כל העומד", הנה זה שייך רק כשיש בזה ודאות, אבל במקום שזה גופא הוא בכלל ספק אז בהוה אין נחשב אפילו בבחינת ספק - מובן שלפי הכלל הזה אין מקום לדבריו, דמה שנפל שלא כלו לו חדשיו אינו נחשב לחי, זהו רק מצד "כל העומד", מצד שעומד למות בעתיד הקרוב בודאי, אבל אם גם בזה אין ספק - כי יש ספק אם כלו לו חדשיו או לו - אזי עכשיו, בהוה, אין בזה אפילו בחינת ספק, כנ"ל.