מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 54
אואגב אורחא, עוד הערות בעניני שכ"מ. הנה הרמב"ם פוסק בפרק ט' מהל' זכיה ומתנה (הלכה יג-יד): "שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחר, ואמר הלה איני רוצה בהן - לא קנה; שתק וכו' כיון ששתק אינו יכול לחזור בהם". ומקשים: היאך יתכן הדבר, הא מתנת שכ"מ אינו קונה רק אחרי מיתה, ומאי נ"מ לן אם שתק בשעת המתנה שהיתה בחיי השכ"מ אם צוח עוד לפני מיתתו?
באולם, לפי מה שביארנו באילו מקומות בספרנו ד"מ דהק"נ (שמעתתא ד), שאלה הסוברים דזכיה הוא רק דלא מצי למיהדר, אך לא נגמר הדבר עד דמטי לידיה, והרמב"ם סובר ג"כ ככה, כידוע, הנה לשיטתם חזרה וקנין המה שני מושגים, כלומר: שיצוייר שלא יהיה קנין ובכ"ז יתהוה דין של שלילת חזרה - וזהו הדין בזכיה, וככה יצוייר להיפך: שהקנין כן מתהוה ובכ"ז יש אפשרות של חזרה, וזהו הציור של קנין כסף וקנין שכ"מ, ולפ"ז קושיא זו מעיקרא ליתא.
גדהנה במתנת שכ"מ נתנה האפשרות לשכ"מ לחזור, מפני טעם מובן, מאחרי שכל מתנתו היא מפני שהוא שכ"מ ועומד למיתה וממילא יכול לחזור כשעמד, אך כמובן, שזה הטעם לא שייך רק כלפי הנותן ולא כלפי המקבל. אבל אם אנו אומרים שחזרה וקנין זהו מושג אחד, הנה ס"ס, כיון שהנותן יכול לחזור הרי הקנין לא נתהוה עדיין וממילא אין מי שיעכב בדבר גם להמקבל שלא יחזור. אך אם אנו אומרים שאלה המה שני מושגים, הנה שפיר אפשר לצייר שהתקנה מביאה רק לחזרת השכ"מ, אבל זה לא משפיע כלום על המקבל שבשבילו זוהי מתנה ככל מתנות שבשתק ולבסוף צוח - קנה.
דועי' שם בספרנו הנ"ל ובשמעתתא הנ"ל (פרק ה), שביארנו דעת הרמב"ם בפ' כ"ט מהל' מכירה (הלכה כא) שסובר שבקטן שקנה קרקע ג"כ אנו באים בזה מטעם זכיה, משום שלדעתו זהו גופא גדר זכיה, ולא כמו שמרגלי בפומא להגיד שזה בא מצד הזוכה אלא להיפך, שזה בא מצד המזכה, שז"א דאע"פ שלא היתה בזה ידיעת הזוכה והוא יכול למאן בקבלת המתנה, אבל המזכה שהוא כן ידע ורוצה בזה - הוא כבר לא יכול לשנות את החלטתו. עי"ש ששם ביארנו את זה באריכות.
הוציור הפכי יש להרמב"ם במתנת שכ"מ, שאצל המקבל זה לא שאני מכל מתנות דעלמא ומצדו כבר נגמר הדבר כששתק, אם כי התקנה באה לאפשר להשכ"מ לחזור כשעמד. והכל על יסוד הנ"ל, שאפשרית אפשרות של חזרה לאחד מן הצדדים ובכ"ז אין זה מונע את הקנין.