מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 55
אוראי' ברורה לשיטת הרמב"ם הנ"ל מירושלמי פאה פרק ג (הלכה ז): "כתב לזה וחזר וכתב לזה, רב אמר - אינו יכול לחזור בו, ר' אבא בר"ח ור"י - יכול לחזור בו. האיך עבידא? היה רבו ראשון והשני כהן והשלישי ישראל, ע"ד דרב יכול לאכול בתרומה, ע"ד דר"א בר"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה; הכל מודים שאם היה רבו ראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא".
בואי אפשר להבין את המחלוקת הזו רק על פי היסוד הנ"ל, שחזרה וקנין המה שני מושגים, דאל"כ, הא ס"ס כיון דהשכ"מ יכול לחזור כשהבריא ממילא לא חל כלל הקנין. והנה זה ודאי שלרב שאמר אינו יכול לחזור, שבודאי סובר שחזרה וקנין המה שני מושגים, דאל"כ מה מעכב כאן את החזרה, הא ס"ס כיון דיכול לחזור מעצם המתנה כשהבריא עדיין לא התהוה כלל הקנין ויכול לחזור לא רק מעצם המתנה אלא ג"כ לחזור מלתת לפלוני אלא לאלמוני? אלא ש"מ כנ"ל. ולפי דעתו, כל התקנה של החזרה באה רק כשהוא חוזר מעצם המתנה כשעמד, אבל אם רוצה רק בחילופי גברא - לא לתת לזה אלא לאחר - ע"ז לא באה התקנה. אכן, בטעמא דר' אבא בר"ח ור"י שסוברים שכן יכול לחזור, הנה אפשר להגיד, מפני שהוא באמת סובר שחזרה וקנין זהו מושג אחד, וכיון דס"ס יכול לחזור כשיבריא, אז הקנין לא התהוה כלל ואין מניעה בדבר שיחזיר ממקבל אחד למקבל שני. אבל, מזה שאומר אח"כ: היה רבו ראשון והשני כהן והשלישי ישראל, ע"ד דר' אבא בר"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה - נראה שבעצם היסוד הנ"ל שחזרה וקנין המה שני מושגים, גם הוא אינו חולק בדבר, דאל"כ, אלא שהקנין לא התהוה כלל עד לאחר מיתה, מדוע באמת לא יאכל בתרומה מאחרי שרבו ראשון הוא כהן? וש"מ כנ"ל, שבאמת בזה כו"ע מודים שאפשרות החזרה אין לזה ענין כלל לעצם הקנין שכבר התהוה, והמחלוקת היא רק בכמות התקנה שתקנו רבנן שיכול לחזור, אם התקנה היתה רק בחזרה מעצם המתנה כשעמד והבריא, אבל כשחוזר מגברא לגברא ע"ז לא באה התקנה, או שגם בזה באה התקנה, אבל עכ"פ כו"ע מודים שבשטח שלא באה התקנה קיים.
גוגם מהא דאומר שם כנ"ל: "הכל מודים שאם היה רבו ראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא" - ל"ל הטעם של "שמא יבריא", תפ"ל שבכלל המתנה לא חלתה עד אחרי מיתה? אלא ש"מ כנ"ל, שרק עד אחרי מיתה יכול לחזור, אבל לעולם הקנין חל תיכף.
דוראיתי באחרונים שמוכיחים מהירושלמי הנ"ל רק את זה, שאח"כ שמת, אז אמרינן איגלאי מלתא למפרע ובשביל כך היה צריך הירושלמי להגיד רק את הטעם של חיישינן "שמא יבריא".
האבל באמת גם עצם ההגדרה של איגלאי מלתא למפרע בזה אי אפשר להגדיר רק על יסוד של קנין לחוד וחזרה לחוד, דאם נימא לא כן אלא שכל מושג הקנין הוא שלילת החזרה, איך אפשר להגיד בזה ג"כ איגלאי מלתא למפרע: בשלמא דבר התלוי במעשה, כמו למשל, בהא דעדים בחתומיו זכין לו וכשמטי לידיה אמרינן אגלאי מלתא למפרע, הנה המעשה הוא שמגלה על למפרע, אבל כאן, אפילו כשמת אח"כ הא ס"ס אי אפשר להכחיש את העובדה שכ"ז שהוא חי היתה היכולת בידו לחזור וממילא הרי אין כאן קנין אם אנו מניחים שכל מושג קנין הוא שלילת החזרה, אלא ש"מ כנ"ל.