מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 10
אהנחנו דבשומרים, דמחייב משעת משיכה - היינו חיוב בכח, וע"י האונס נעשה חיוב בפועל ובזה יש לנו הציור בשתי סבות, שהראשונה גורמת חיוב בכח והשניה לחיוב בפועל.
בובאמת בזה מתרץ הכ"מ הסתירה שיש ברמב"ם, שפסק (בפ"א מהל' שאלה הלכה ה') דאם הניח להם אביהם השואל - אחריות נכסיו ומתה או שטבחוה משלמין דמים מנכסיו, וע"כ דס"ל דחיובם משעת משיכה, ובפ"ג מהלכות גניבה (הלכה ד') כתב בפרה שאולה שטבחה בשבת פטור, שזה מורה דהחיוב הוא משעת אונסין? ובכתובות (ל"א ע"ב) אנו תולים זה בזה?
גובכס"מ מתרץ, דלרמב"ם היתה גירסא אחרת שם בגמ' הנ"ל, והרמב"ם סובר, אמנם, דשומר מתחייב משעת משיכה, אבל רק חיוב בכח, ומכיון דהחיוב בפועל נעשה רק בשעת הטביחה לפיכך פטור.
דובקצוה"ח (סי' שמ"א ס"ק ג') כתב על זה "ולא ירדתי לסוף דעתו, דכיון דאמרינן דאפילו מתה ביד יורשים חייבים לשלם מנכסים שהניח, וע"כ דחיובו בכח היה משעת שאלה אם נאנס, אע"ג דלאחר מיתה ליכא תורת חיוב ו"במתים חפשי", וע"כ אינו אלא כמו תנאי, שאם תאנס נשתעבדו נכסיו למפרע, וא"כ טבחה בשבת נמי ליחייב, כיון דכבר נתחייב בשעת שאלה, בתנאי, שאם תאנס וכשטבחה בשבת נתקיים התנאי למפרע"?
האבל באמת לא ירד הגאון הנ"ל לעומקו של דבר, שאין כאן הגדר תנאי אלא גדר של בכח ובפועל, כמו שהכס"מ מדגיש בעצמו.
וכי גדר תנאי בשתי סבות, אפשר רק במקום שהסבה השניה היא בדבר צדדי, כמו שאמרינן בכ"מ "תנאי מלתא אחריתי הוא", אבל לא כאן שהוא בגוף הענין. אבאר את דברי: הוא, הקצוה"ח, תופס שאח"כ כשטבחה נתקיים התנאי למפרע, כלומר, שהיה עליו חיוב דמים משעת שאלה, וזה אי אפשר, דס"ס בפקדון קי"ל, דכל היכי דאיתא - ברשותה דמרא איתא. ואי אפשר שיתהוה גם חיוב דמים למפרע עבור החפץ, בשעה שהחפץ גופו הוא ברשות בעליו, אלא שאפשר לבוא בזה רק בבחינת בכח ובפועל, כלומר, שאע"פ שעצם החיוב בפועל נעשה רק בשעת הטביחה, בכ"ז כבר משעת השאלה הוא גם עליו חיוב בכח, שמחוייב לתת או את החפץ או את תמורתו.
זועכשיו יובן ההבדל בין חיוב היורשים ובין הענין של קם ליה בדרבא מיניה. כי בשעבוד היורשים אנו מביטים תמיד על החיוב בכח, ובקם ליה בדרבא מיניה אנו מביטים תמיד על הבפועל. מפני שכל ענין של קלב"מ נאמר רק על הבפועל, כי הלא בכח נשאר עליו גם חיוב ממון, והראי', שאי תפס לא מפקינן מיניה, אלא שבפועל אין הב"ד גובים זאת.
חוהראי', דבכל שיעבוד יורשים אנו מביטים על הבכח - מזורק חץ או מאש, למדס"ל אשו משום חציו, דדבר ברור הוא, דאם מת אחרי שיצא האש או זרק החץ חייבים היורשים לשלם בעד ההיזק שנעשה אחרי מיתתו, כמו שמבואר בנמ"י פ' כיצד הרגל בסוגיא "אשו משום חציו", שכתב "ואי קשיא לך, א"כ היכי שרינן עם חשכה להדליק את הנרות? - וכו' - לא קשיא, שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ, שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל, ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא, דא"כ ה"ל למיפטריה דאנוס הוא - וכו' - וה"נ אם מת קודם שהספיק להדליק את הגדיש ודאי משלם מזיק מאחריות נכסיו, דהא קרי כאן כי תצא אש - וכו' - אלא כמאן דאדליק מעיקרא", אע"פ שבודאי החיוב בפועל לא נעשה לפני ההיזק, אלא ודאי דלענין שיעבוד היורשים אנו מביטים על הבכח, וס"ס החיוב בכח הותחל תיכף בזריקת החץ או בהוצת האש - למדס"ל דאשו משום חציו.
טובכ"ז אמרינן זרק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו - פטור, שעקירה צורך הנחה היא (כתובות ל"א א'), אע"ג דהחיוב בכח בא מתחילת הזריקה, דהא גם בשבת לענין ההנחה הרי הוא כבר אונס, ובכ"ז כיון דחיוב מיתה בפועל בא רק ע"י ההנחה פוטרתו, וה"נ גם באופן שהחיוב ממון בא בפועל בשעת חיוב מיתה, אע"פ שחיובו, חיוב ממון בכח, כבר היה מקודם.