ספרי זוטא; מדרשה של לוד — מאמר א׳

בבתחילה מוטל עלינו לברר את מהות הספר הזה שהוא משונה כל כך משאר המדרשים שבידינו. היסוד העיקרי בבעיות ממין זה הוא לבדוק בפרוטרוט את טיב הספר שאנו דנים עליו ולא להסתפק בדוגמאות מעטות שמזדמנות ליד. מהרי"ן אפשטין כותב: שמדרש זה, ס"ז, מצטיין ומתבדל מכל מדרשי הלכה בסגנון דרשותיו, וביחוד בהלכותיו, ומשנתו אינה מתאימה כלל למשנתנו (עיין כבר הורוביץ בפתיחתו) משנת רבי וכו'. וכן הוא כותב במבוא לספרות התנאים, עמ' 742: הוא שייך לענף אחר של האילן הגדול הזה (כלומר, דבי ר"ע), ענף השונה גם בכמה וכמה מהלכותיו, גם בשמות החכמים שנזכרו בו, וגם בטרמינולוגיה, ממשנת בית ר"ע וממדרשם. גם בלשונו (הפיזור הוא שלי) ובסגנונו מתייחד ונבדל מכל שאר מדרשי הלכה ומכל ספרות התנאים שבידינו. סתם החכם ולא פירש מה כוונתו במלה "בלשונו". אפשר שכבר הרגיש שיש לפנינו במדרש זה לשון אחרת שונה משאר המדרשים, ואפשר שאין כאן אלא שם נרדף ל"סגנונו", כפי שיוצא מדבריו בתרביץ הנ"ל, אחרת לא היה נמנע מלהביא דוגמא לדבר. וכנראה שסמך על דברי הורוביץ בהקדמתו לספרי שהוציא לאור, עמ' xvi ואילך, שמונה שם לשונות של טרמינולוגיה. ואף בעניין של אי ההתאמה למשנתנו סמך על הורוביץ הנ"ל, כפי שהזכיר בפירוש בתרביץ הנ"ל, והרי הורוביץ אינו מביא שם אלא שלש דוגמאות בלבד.

גברם בספרו הגדול, מבוא לנוה"מ שנתפרסם בחייו, בדיונו על יחס המשניות המובאות במדרשי הלכה, מנה גם את המשניות שבס"ז (עמ' 746-739), דן בהן, ובריש עמ' 746, הוא מסיק לנכון: "מכל אלו יוצא שהמשנה של ספרי זוטא אינה כלל משנה שלנו וכו', חשובה היא בשביל חקירת המקורות של המשנה, אבל לא לתולדות הנוסח שלנו". מסקנא זו בוודאי נכונה, אלא שעל הדוגמאות שהביא יש לדון הרבה, ולפיכך נבדוק את העניין בפרוטרוט. מתחילה נוציא מן הדיון את ההבאות במדרש הגדול בשם "מכאן אמרו" שעניינן מוכיח שאינן מספרי זוטא כלל. ורגיל הוא לסגנן מעצמו ולהעתיק את לשון הר"מ ולפתוח: מכאן אמרו, כידוע. וכן בס"ז, עמ' 233, שורה 3: מיכן אמרו אלו שב"ד מקנין להן וכו', והוא לשון הר"מ בפ"א מה' סוטה ה"י. שם, שורה 24: מיכן אמרו אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת וכו', והוא לשון מה"ג בעצמו ע"פ המשנה בסוטה פ"ו מ"ב בצרוף לשון הר"מ בפ"א מה' סוטה הט"ו. עמ' 241 שורה 24: מיכן אמרו סתם נזירות שלשים יום, מנין יהיה. והוא ע"פ הבבלי נזיר ה' א'. עמ' 259, שורה 8: מיכן אמרו יחידים נדחים (כ"ה במה"ג, ואצל הורוביץ כשמטה מכה זו בטעות) לפסח שני, אין המרובין נדחין. והיא ע"פ לשון הרמב"ם ברפ"ז מה' קרבן פסח כפי שהעיר לנכון מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 741. עמ' 262, שורה 7: מיכן אמרו על אלו מתענין ומתריעין וכו', והוא לשון הר"מ ברפ"ב מה' תעניות. עמ' 289, שורה 2: מיכן אמרו טלית שאולה פטורה מן הציצית וכו', והוא לשון הר"מ פ"ג מה' ציצית סה"ד. עמ' 291, שורה 11: מיכן אמרו כהן שומר בפנים ובן לוי שומר בחוץ, והוא ע"פ לשון הר"מ בפ"ח מה' בית הבחירה ה"ד. עמ' 296, שורה 4: מיכן אמרו הרי מי שמת בכר יום שלשים ואחד וכו', והוא ניסוח בעל מה"ג בעצמו ע"פ משנת בכורות פ"ח מ"ו ולשון הר"מ בפי"א מה' בכורים הי"ז. עמ' 298, שורה 12: מיכן אמרו אין מוציאין המעשר מיד הכהנים וכו', והוא לשון הר"מ פ"א מה' מעשר ה"ד. עמ' 301, שורה 11: מיכן אמרו כל המומין הפוסלין במוקדשין וכו', והוא לשון הר"מ בפ"א מה' פרה ה"ז. עמ' 303, שו' 15: מיכן אמרו שרפה שלא בעצים, או בכל עצים וכו', והוא לשון הר"מ בפ"ד שם הט"ז, ואינו בקטע מן הגניזה שפרסם מהרי"ן אפשטין.

דעכשיו נעבור לדיבור זה ("מכאן אמרו") שהובא בפיסקאות שהן בוודאי מספרי זוטא. עמ' 231, שורה 7: מכאן אמרו משמרה שזכת בכסף תזכה באיל. במשנתנו בב"ק ספ"ט: נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא. ועיין בספרי פיס' ד', עמ' 8. וכנראה שאף לפנינו הכוונה שלכתחילה צריך לתת את האיל לאותו משמר שנתן לו את הכסף, כמו שהעיר הורוביץ בשם הגהות הרד"ל לבמ"ר.

העמ' 283, שו' 22: מכאן אמרו שתי נשים שעשו שני קבין וכשכו זה בזה פטורין מן החלה, אין צריך לומר האשה שעשת שני קבין וקב אורז, או קב תרומה, באמצע אין מצטרפין. דבר שניטלה תרומתו באמצע אינן מצטרפין, שכבר נתחייב בחלה. קב ישן וקב חדש שכשכן זה בזה ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרין. ההלכות אינן סותרות את משנתנו פ"ד מ"א מ"ג ומ"ד, אבל הניסוח הוא אחר לגמרי, ולפנינו בס"ז משנה אחרת.

ועמ' 284, שורה 1: מכאן אמרו נכרי שנתן לו עיסה פטורה מן החלה, נתנה לו במתנה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור. העושה עיסה עם הגוים אם אין בשל ישראל כשעור פטורה מן החלה. והוא כלשון משנתנו בחלה פ"ג מ"ה.

זשם שורה 6: מכאן אמרו עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ומערבין בה (עיין בבלי עירובין פ"א א') ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמנין עליה ונאפית ביום טוב ויוצא בה משום מצה, וחייב עליה משום חמץ ונקחת בכסף מעשר ומטמא טומאת אוכלין. ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינם חייבים בחלה וכו'. במשנת חלה פ"א מ"ח לא נזכרו חמץ וכסף מעשר, ומסיים שם: בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין. מתוך הברייתא שלנו ברור ש"אין הרועים אוכלין ממנה" כוונתה שאינה ראוייה כלל למאכל אדם, והדבר אינו תלוי כלל בהסכמת הרועים, כר"ש בן לקיש בירושלמי שם פ"א רה"ט, כ"ח ע"ד, שהרי מכאן יוצא מפורש שאם אין הרועים אוכלים ממנה אין חייבין עליה משום חמץ בפסח, והחיוב משום חמץ אינו תלוי כלל בדעת האדם. אבל שאר האמוראים פירשו (ירושלמי שם) שדין משנתנו נוהג אפילו בעיסה הראוייה לאכילה, אלא שהיא נעשית מתחילתה לאכילת כלבים. ובפיה"מ במקומו פירש הר"מ שאם אין הרועים אוכלין ממנה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, משום שאין אדם יוצא ידי חובתה בפסח אלא בדבר שחייב בחלה. ובחיבורו פ"ו מה' חמץ ומצה ה"ה פירש שאינו יוצא בה משום שאינה משומרת לשם מצה. ומתוך הברייתא שלנו מוכח שאינו יוצא בה משום שהיא כעפרא בעלמא, ואפילו משום חמץ אינו חייב עליה.

חואשר למחלוקת בין משנת חלה ששונה: בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין, וס"ז שלפיו דווקא אם הרועים אוכלים ממנה מטמאה טומאת אוכלין, כלומר, דווקא אם היא ראויה למאכל אדם מטמאה טומאת אוכלין, אבל אם נפסלה ממאכל אדם אינה מטמאה, הרי לפי הרמב"ם הנ"ל אין קושי, והוא מפרש את משנתנו שלא נפסלה ממאכל אדם, אלא שהרועים חשבו עליה למאכל בהמה, ואין מאכל אדם יוצא ידי טומאה במחשבה. ברם כבר ראינו שר"ש בן לקיש בירושלמי פירש גם את משנתנו שהחילוק בעיסת הכלבים הוא אם היא ראוייה למאכל אדם, או לא, ומכאן שאם פסלוה הרועים ממאכל אדם ע"י עירוב מורסן, עדיין מטמאה טומאת אוכלין כיוון שהכלבים אוכלים ממנה, כדין כל המיוחד לאוכל אדם שנפסל מאכילת אדם, וכמשנת טהרות פ"ח מ"ו, שלא כספרי זוטא. ופירשו החכמים האחרונים שבס"ז היא משנת ר' נתן (תוספתא נדה פ"ו הי"א), ואמרו בפירוש בבבלי פסחים מ"ה ב' על משנת טהרות הנ"ל: כמאן, דלא כר' נתן.

טואף שדבריהם מסתברים שהרי מצינו כמה סתמות בס"ז כר' נתן (עיין ע"ז להלן), מ"מ כאן אין הדבר בטוח, שהרי מחלוקת זו של כת קודמין היא. ר"ח סגן הכהנים, שהיה עדיין בזמן הבית, סובר (תוספתא תרומות פ"ט ה"י, עמ' 158) כמשנת טהרות הנ"ל, אבל מאידך גיסא ר' אליעזר הגדול וחביריו סוברים שמאכל אדם שנפסל מאכילת אדם שוב אינו מקבל טומאה. וכן אמרו בתו"כ שמיני ריש פרק ט', כ"ד ע"ג: אשר יאכל פרט לאוכל סרוח. ופירש הראב"ד: לאוכל סרוח. פי' שנפסל מלאכול לכלב. ופירש ע"פ ההלכה. אבל יפה הרגיש בתוספת העזרה במקומו (פ"ה ע"ג) שלפי פשוטו פירושו שנפסל ממאכל אדם. והביא ראיה מתו"כ להלן שם פרשה ח' ה"ד, כ"ה ע"ד: ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח. אמרו לו אין משקים יוצאים לא ידי עופות ולא ידי פרה. והרי כאן ברור מתשובת החכמים שמשקה סרוח הוא שנפסל משתיית אדם גרידא. וכתב הרב שם שבאוכלים אינם חולקים החכמים, משום דמשקין חמורים. וכדבריו מפורש בירושלמי תרומות פי"א ה"ב מ"ז ע"ד: אלא כך משיב ר' ליעזר לחכמים [כ]מה דאית לכון אשר יאכל, פרט לאוכל סרוח, כן אית לי אשר ישתה, פרט למשקה סרוח. אמרו לו לא דומין אוכלין למשקין. הרי לך מפורש שר' אליעזר וחביריו סוברין שאוכל שנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה. והואיל ובס"ז הרבה סתמות כר' אליעזר מלוד (עיין מ"ש להלן עמ' 95 ואילך) הרי אפשר ואפשר שבס"ז כאן הסתם הוא כר' אליעזר וחביריו.

יעמ' 288, שורה 20: מכאן אמרו כל תינוק שיודע להתעטף חייב בציצית וכו', כל שהוא יודע להכיר לאביו שוחטין עליו את הפסח וכו'. והוא ע"פ התוספתא בחגיגה פ"א ה"ב בשינויים. ובתוספתא אמרו: ר' יהודה אומר לעולם אין שוחטין עליו את הפסח אלא אם יודע הפרש אכילה וכו'. והשיעור שלנו שבס"ז לא נמצא במקום אחר, ומשום חינוך אתינן עלה.

יאעמ' 296, שורה 4: מכאן אמרו הרי מי שהפריש בכורת בנו והניחה בחלון ואבדה יכול שהוא פדוי ת"ל יהיה לך ופדה תפדה את שהוא לך פדוי, את שאינו לך אינו פדוי. ועיין במשנת בכורות פ"ח מ"ח, והלשון היא אחרת לגמרי, ולפנינו כאן הבאה ממדרש הלכה.

יבעמ' 311, שו' 1 (קטעים מן הגניזה ד' ע"א, שורה 28, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 71): כל הפתוח לצורך טמא. מיכן אמרו כל העושה מאור בתחילה שעורו מלא מקדיח של לשכה אלו הן שירי המאור. הסופר השמיט את ההמשך, ומה שהשאיר מתאים למשנת אהלות רפר"ג אבל הברייתא ממשיכה בהלכות שאינן מתאימות כלל למשנתנו ונדון בהן להלן, סוף עמ' 53 ואילך), ומסיימת: בלויי הכתלים שאחז וחרום הרחשים, או שאכלתם מלחת, שיעורם כל שהוא, דברי בית שמי, בית הלל אומ' פותח טפח. ובהמשך משנתנו שם: חררוהו מים, או שרצים, או שאכלתו מלחת שעורו מלא אגרוף. והוא שלא כב"ש וב"ה כאן, אלא שהמשנה ממשיכה: חשב עליו לתשמיש שעורו בפותח טפח, למאור שעורו מלא מקדח.

יגעמ' 314, שר' 1 (ע"פ קטעי הגניזה הנ"ל, ה' ע"ב, שו' 14, תרביץ עמ' 76): מיכן אמרו מכתישה שהי מחוברת לקרקע אין ממלין בה, אין מקדשים בה ואין מזים ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואין פוסלת את המקוה ואינה מכשרת את הזרעים, ובזמן שהי תלושה מן הקרקע ממלין ממנה ומקדשין וכו' ומכשרת את הזרעים. במשנתנו (פרה פ"ה מ"ז, מקוואות פ"ד מ"ה): השוקת שבסלע אין ממלאין בה וכו' ואינה פוסלת את המקוה (הכשרת זרעים לא נזכרה שם). היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה וכו'. מלשון משנתנו מוכח שאם היתה כלי ואח"כ חברה דינה כתלוש, אבל מלשון ס"ז מוכח שדווקא אם המכתשת תלושה ממלאין בה אבל אם חיברוה לקרקע אין ממלאין בה, אעפ"י שהיתה מתחילתה כלי וחולקת על משנתנו. ובהערות הורוביץ במקומו מעיר לנכון שהברייתא שלנו כר' אליעזר. ועיין ר"מ פ"ב מה' טומאת אוכלין ה"י ומשנת עוקצין פ"ג מ"י.

ידעמ' 326, שורה 13: מכאן אמרו תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד בזמן שאומרים אין אנו יודעים לשם מי נדרכו וכשם מי הקדשנו אין נדרן נדר וכו'. ההלכה מתאימה למשנתנו נדה פ"ה מ"ו, אבל הלשון והסדר אחר, ואין כאן הבאה ממשנת רבי.

טוופעמים והמדרש שלנו פותח ב"מכאן" (בלי "אמרו"). וכן בעמ' 228, שורה 10: מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו' ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה אין עבר הירדן כשר לבית השכינה וכו' שמחוסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסין לעזרת ישראל. ישראל מעורבי שמש נכנסים לעזרת הכהנים (נראה שצ"ל: ישראל) על רוחב אחת עשרה אמה ועל אורך מאה ושלשים וחמש, אבל לא היו עומדים על הדוכן, והלוים היו עומדים על הדוכן, אבל לא היו נכנסין לפנים מכאן, ובעלי מומין כהנים פרועי ראש ושתויי יין היו נכנסים לפנים מכאן, אבל לא היו נכנסים בין האולם למזבח, ולא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ארבע אמות, ושאר הכהנים נכנסי' לאולם ולהיכל ולסביבות וכו'. אמר ר' יוסי וכו' (כלשון משנתנו בכלים ספ"א). ואח"כ מוסיף בס"ז את דברי אבא שאול (שבתוספתא שם פ"א) ודברי ר' יהודה שאינם נמצאים במקום אחר. המשנה שבס"ז שונה לגמרי ממשנת כלים פ"א מ"ו-מ"ט, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 739. ולא עוד אלא שנזכרו בה דברים שאין להם זכר במשנתנו (כל מה שפזרתי לעיל בפנים).

טזעמ' 322, שורה 21: מכאן עדות בן ארבעים יום למזבח. לכאורה לפנינו פיסקא קצרה ממשנתנו (עדיות רפ"ו): ר' יהודה בן בבא העיד וכו' ועל היין בן ארבעים שנתנסך על גב המזבח ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. אבל אף כאן היתה לפני המדרש שלנו מסורת אחרת, שכן הוא להלן, עמ' 324, שורה 1: לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ארבע שעות. וכן להלן שם שורה 21: לפי שהעיד בן גודגדא לומר הכבש כשר עד ארבע שעות וכו', אף הוא העיד לומר כשר היין בן ארבעים יום למזבח. מסורת אחרת ולשון אחרת.

יזולפעמים פותח המדרש שלנו בלשון מכאן היה ר' פלוני אומר, כמו שהעיר מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 742. וכן בעמ' 244, שורה 7: יביא. יביאם בעל כרחו. מכאן היו בית שמאי אומרים כודרין לנזירות, ובית הלל אומרים אין כודרין שמא יכזר לחייך. אמרו להם בית שמאי מפני מה אתם אומרים, שלא ילמוד לאכול משל בריות, אם אינו נזיר והוא אומר נזיר אני, נמצא מונע עצמו מלשתות יין ומליטמא למתים בשביל לאכול סעודה אחת. ובפירוש הדברים נראה שב"ש סוברים כדעת התנא שחסידים הראשונים היו מתנדבים נזירות, ומצוה ליזור (עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה נדרים עמ' 395-394), ואין חוששין שמא לא יביא קרבן, משום "יביאם בעל כרחו", וממשכנין אותו (עיין במשנת ערכין ספ"ה, ובזית רענן כאן). ואם יעני יתנו לו מ"מותר נזירין" שבמקדש, או שחבירו יגלח עליו, וכמעשה של ינאי המלך. וב"ה חוששין שמא ינזר מתחילה לחייו, כדי ליהנות מאיל הנזיר. ומחלוקת זו אינה בשום מקום אחר, ו"מכאן" הכוונה לכתוב.

יחעמ' 277, שורה 12: ויאכל חצי בשרו וכו' מכאן היה ר' אלעזר בי ר' שמעון אומר צריך אדם להיות מושל בשל עצמו משל אחרים. ואף כאן הכוונה לפסוק.

יטעמ' 283, שורה 3: ולגר הגר. מכאן היה ר' אליעזר אומר גר שנתגייר צריך רבעת הקן, ר' יהושע אומר אינו צריך שהיא תקלה לו. ולעיל שם (סוף עמ' 282): מלמד שאינו רשאי לאכול בזבחים עד שיביא לאישים קרבן. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה שקלים, עמ' 711-710 (וחוזרני ממה שכתבתי לעיל שם, עמ' 615 סד"ה אבל). ואשר לברייתא שלנו, עיין מש"ש, עמ' 712, ד"ה קינו של גר, וד"ה ר' שמעון, ולעיל, עמ' 6, הערה 17. ואף כאן "מכאן" הכוונה לפסוק.

כעמ' 303, שורה 21: מכאן היה ר' שמעון אומר צפור תלויה בשמה, שמן תלוי בשמו, יין תלוי בשמו, כשר לנסכים. ויפה ציין הורוביץ לתו"כ מצורע פרק א' ה"ד (ע' ע"ד): ר' שמעון אומר מה מים הברורים שבמיכן אף ציפור הברורה שבמינה זו קיפל. ולפנינו דרשה אחרת והכוונה לסתם ציפור, ולא ציפור שיש לו שם לווי, וסתם ציפור טהור לר"ש הוא ציפור דרור, ועיין בתוספות חולין קל"ט ב', ד"ה ת"ש, ור"ש יפרש בתהלים פ"ד, ד', משלי כ"ו, ב', שדרור הוא שם נרדף לצפור, ועיין תוספתא נגעים פ"ח ה"ג ומ"ש בתס"ר שם ח"ג, עמ' 203. ואשר לשמן הכוונה לשמן סתם ולא לשמן אנפיקנון (מנחות פ"ח מ"ג), או שמן של שלוקים וחביריו (להלן, עמ' 324, שורה 9), ולא יין אליוסטון, או מתוק (מנחות שם מ"ו). ומכאן היה ר' שמעון אומר" הכוונה: על פי המדרש העתיק שלפנינו (שם, שורה 20) דרש ר' שמעון גם בציפור ושמן ויין, כמו שפירש לנכון מהרי"ן אפשטין בהגהותיו לקטעים מן הגניזה שהוציא לאור.

כאעמ' 314, שורה 8 (ואני מעתיק ע"פ הקטעים הנ"ל, ה' ע"ב, שר' 25): ועל כל הכלים ריבה אדם נוגע בכלים נוגעים במת שייגורו בכלים אחרים. מיכן היה ר' עקיבה אומ' חמשה טמאים במת, ארבעה טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב, ארבעה טמאים במת, שלשה טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. שלשה טמאים במת, שנים טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. כיצד שנים, אדם כרגע במת טמא טומאת שבעה, אדם כרגע בו טמא טומאת ערב. אדם בין הכלים גוררים ארבעה לטומאה וכלים באדם גוררים שלשה לטומאה ואדם באדם גוררים שנים לטומאה. חומר באדם מבכלים ובכלים מבאדם שהכלים שלשה ואדם שנים, חומר באדם שכל זמן שהוא באמצע הם ארבעה אינו באמצע הם שלשה. במשנת אהלות פ"א מ"א-מ"ג שכיכו שארבעה טמאים במת (והסדר שם הפוך, ומתחיל: שנים טמאים במת וכו', שלש טמאין במת וכו', ארבעה טמאין במת וכו'). ובמ"ג שם: א"ר עקיבא יש לי חמישי השפוד התחוב באהל, האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד, וכלים באדם טמאים טומאת שבעה, החמישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. אמרו לו אין האהל מתחשב. אדם וכלים מיטמאין במת חומר באדם מבכלים וכו'. כסיפא שלפנינו כאן, והיא בשיטת החכמים. ומכאן שבס"ז הכיר גם את משנת החכמים, אלא שהמדרש (הדרשה מן הכתוב) הוא כר"ע.

כבוהנה בברייתא שלפנינו לא נזכר "שפוד" כלל בדברי ר"ע. ובסדרי טהרות לאהלות ב' ע"א, בתוספותיו ד"ה אמר, הביא ראייה מכשון הס"ז כאן שלא נזכר בו שפוד כלל שהוא הדין לשאר כלים עיי"ש בפירושו ומ"ש בתוספותיו שם, ט"ו ע"ג. ולפי הנחה זו היתה לפני התנא של ס"ז משנת ר' עקיבא בלשון אחרת ממשנתנו. ברם עלינו לברר מתחילה ברייתא אחרת כדי לעמוד על העניין כראוי. וכן אמרו בס"ז לעיל, עמ' 242, שורה 11: להם פרט לכרגע בשפוד. וכן להלן, עמ' 243, שורה 17: על מגע שפוד [על ימי ספרו] ועל ימי חלוטו של מצורע. ובמקבילה במשנת נזיר פ"ז מ"ג: וכלים הנוגעים במת (במקום: על מגע שפוד) וימי ספרו וימי גמרו. ופירש הראב"ד (ויקרא חובה פי"ב ה"ח, כ"ג ע"ב): שהרי נזיר הנוגע בטמא מת אינו מגלח עליו, ולא אפר' הנוגע בחרב הנוגע במת, והכי איתא בסיפרי לפנים שני, להם פי' (צ"ל: פרט) לכרגע בשפוד. ופירש רבינו ששפוד הוא מעין חרב. ולפ"ז קשה קצת למה לא נקטו את לשון הכתוב: לכרגע בחרב. והיה אפשר לומר שנוגע דווקא בכלי שנחלל בו, וכשיטת הגאונים שהביא הר"ח בפסחים י"ד ב': וראיתי לרבותינו הגאונים שהעמידו זה הנר שנהרג בו אדם, מכלל שאם לא כהרג בו אין זה הדין עליו, ונתקשה לנו שיש שמועות מוכיחות כאשר פירשנו (כלומר, שלא כשיטת הגאונים). ומטעם זה לא נקטו "חרב" שלא יטעו לחשוב שאין כאן אלא לשון הכתוב. ופשיטא שיש כאן דוחק גדול, והראב"ד הרי אינו סובר כשיטת הגאונים, עיין לעיל, הערה 38.

כגובמשנת אהלות הנ"ל לכאורה מפורש שלא כשיטת הגאונים, שהרי שם מדברים בכלים שככוסים באהל, עיין שם במפרשים. וכמה מן המפרשים מפרשים את משנתנו שם בטומאה בחיבורין (לכל הפחות חלק ממשנתנו). ויש לעמוד על הלשון בס"ז כאן (בעמ' 314) שנקטו בקביעות את הלשון של "גרירה". וכן להלן שם, עמ' 315, שורה 10: ומנין שיגורו כלים באדם וכו', ומנין שיגורו אדם וכלים וכו' ר' יוסי אומר היה (צ"ל: המת) מטמא בכולן טומאת שבעה, ורומז לדבריו לעיל שם: ר' יוסה אר' כל המיט[מא] במת טומאת שבעה, מיטמא בזב טומאת ערב, וכל המיטמא במת טומאת ערב טהור בזב מכלים (צ"ל: מכלום). ועיין בפירוש הר"ש למשנת אהלות פ"א מ"ב מה שהסיק מדברי ר' יוסי שבתוספתא שם המקבילים לספרי זוטא כאן. ומלשון זו שנקטו בקביעות "גרירה" משמע שבטומאה בחיבורין עסיקינן, שמושכין את הטומאה ישר מן המקור. ובתוספתא שבת פט"ו (פט"ז) ה"ו: [בן שמונה חי] אין גורר טומאה מן המת. והכוונה שאפילו כשהוא נוגע במת אינו ממשיך את הטומאה מן המת, כתוספ' ב"מ ק"ה ב', ד"ה על. ועיין בלשון התוספתא בעוקצין פ"ב ה"ה ובבלי חולין קי"ט א'. ולפי כל השיטות והפירושים הנ"ל אין שום הוכחה שר' עקיבא הזכיר "שפוד" במשנת אהלות (שהיתה לפני התנא של ס"ז) בעניין חמשה טמאים במת, ולפיהן אין הבדל בין כלי מתכות לשאר כלים, ובלבד שהמת באהל, ויש כאן טומאה בחיבורין.

כדברם פירוש הראב"ד שפרט לנוגע בשפוד פירושו "הנוגע בחרב הנוגע במת", קשה מאד, ולמה עזבו את לשון הכתוב "חלל חרב" ונקטו "שפוד". ולא עוד שלא מצאתי בשום מקום אחר בדברי חז"ל שתפסו "שפוד" ככלי מיוחד להריגה, אעפ"י שדבר פשוט הוא שאפשר להרוג בשפוד של ברזל, כשם שאפשר להרוג בכלי ברזל אחר. יותר מכאן, להלן, עמ' 332, שורה 24, מפורש: אין לי אלא שהכהו בכלי ברזל מיוחד, זה הסייף והרומח, שאמר בכלי ברזל ריבה האסכלה והשפוד. הרי לך שסתם שפוד הוא שפוד לצלייה, ואינו כלי ברזל מיוחד להריגה.

כהולפיכך נראה שבס"ז תפסו כאן את לשון משנת ר' עקיבא באהלות פ"א מ"ג, ור' עקיבא נתן דוגמא לכלים שנגעו במת, ופתח בשפוד תחילה, ובעל ס"ז, שדרכו לקצר, רמז בדוגמא זו שהמדובר הוא בכלים שנגעו במת, כמשנת ר"ע שפתח בשפוד, ואעפ"י שהשפוד הוא אבי אבות הטומאה אין הנזיר מגלח עליו. ולפ"ז אין מדברים כאן בשפוד שהרג בו, אלא בשפוד האהל שהיה בו מת, והוא הדין שאר כלים, ומשנת אהלות מדברת אפילו באהל שכבר הוצא המת מתוכו בשעה שנגע זה בשפוד, ואין הכרח כלל לפרשה בטומאה בחיבורין, וכשיטת כמה מן הראשונים. ואשר ללשון גרירה שבס"ז (עיין מ"ש לעיל, ד"ה ובמשנת אהלות) אין ממנו הוכחה ממש שמדברים בטומאה בחיבורין, והכוונה היא שהכלים מעבירים את טומאתן, ואפילו שלא בחיבורין. ובס"ז לעיל, עמ' 294, שורה 19: שהבנים גוררין אחרים לאכול בתרומה אין הבנות גוררות אחרות לאכול בתרומה וכו', שהבנות נגררות לאכול בתרומה, אין הבנים נגררים לאכול בתרומה. כלומר, שהבנים מעבירים את כחם לנשותיהם לאכול בתרומה וכו'. ואף כאן פירושו כן.

כוהארכנו בדוגמא זו כדי להראות שעלינו לנקוט זהירות יתירה במסקנות על סמך קיצורים של משכיות בספרי זוטא, שהרי הקיצור בפרשת חוקת מוכיח קצת שבמשנתנו לא נקט ר"ע שפוד (כדעת בעל סדרי טהרות שהבאנו לעיל), אבל מן הפיסקא שבפרשת נשא מוכח שאף במשנת התנא של ספרי זוטא נקט ר"ע את השפוד לדוגמא.

כזובעמ' 323, שורה 15: מכאן זכינו שהמערכה קודמת לכל המעשים ושחיטת הכבש האחד, אח"כ וזריקת דמו, אח"כ והקטר קטורת, אח"כ והקטר חלבי הכבש, אחר הקטר קטורת. וכן בבוקר. והסדר מתאים למשנת יומא פ"ג מ"ד ומ"ה, אלא שהתנא שלנו דלג על הטבת הנרות, ולא נכנס במחלוקת. ואף לפנינו "מכאן זכינו" כוונתו לדרשה מן הפסוק. ופעמים פתח התנא שלנו ב"אמרו". וכן בעמ' 300, שורה 14: אמרו מעשה שלקחו פרה עוברה אדומה מן הגוים והיו משמרין אותה עד שהיתה יולדת אם היה ולדה כשר לפרה והיו משמרין אותה עד שהיתה בת שלש שנים וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה לקיים מה שנאמר ויקחו אליך פרה, שלא יקחו עגלה ויגדלוה. והנה הגירסא כאן בטוחה, אלא שהפירוש קשה, והמפרשים הניחוה בלי פירוש. ולכאורה הברייתא כחכמים שהרי כתוב בה עד שהיתה בת שלש שנים (כחכמים בפרה פ"א מ"א), ולפ"ז קשה למה היו משמרים את אמה עד שהיתה יולדת, הרי החכמים אין חוששים לרביעה. ואף טיב העסק כאן לא נתברר.

כחוהריבמ"צ, שהובא בר"ש רפ"ב, פירש שכר' אליעזר מותר לקחת עגלה לפרה ולגדלה אח"כ, ולא זו בלבד אלא עובר לוקחין כדי לגדלו, ולפי זה אף בלקיחה מישראל הדין כן, ומה שאמרו כאן שלקחוה מן הגוים, משום שמעשה שהיה כך היה. והברייתא שלנו כחכמים שאין לוקחין עגלה כדי לגדלה, ולפיכך עשו מה שעשו, וכשגדלה חזרו ולקחו אותה מתרומת הלשכה. ברם כל הדוחק והמיספק הזה המרובה שנכנס בו רבינו הוא מפני שסבר שאין מי שמכשיר בפרת חטאת המעוברת, ולפיכך פירש את המחלוקת של ר' אליעזר וחכמים (פרה רפ"ב) בפרת חטאת המעוברת לעניין העובר גרידא, ולר' אליעזר מותר לקחת את המעוברת לשם העובר על מנת לגדלו, וחכמים אוסרים, אבל לעניין האם אין מחלוקת שהיא בוודאי אסורה משום שהיא מעוברת. ולא זו בלבד שהלשון במשנתנו "פרת חטאת המעוברת כשרה" מגומגם מאד לפי פירוש זה, אלא ששנינו בפירוש להלן עמ' 303, שורה 11: בשרה לא בשר עוברה, או בשרה יכול פרט לדמה וכו'. ומכאן שלפי התנא שלנו פרת חטאת המעוברת כשרה ואפילו האם, וכר' אליעזר במשנתנו רפ"ב הנ"ל, אלא שמוציאים את העובר ואין שורפין אותו מגזירת הכתוב, ושורפין את השאר. כמצאנו למדים שאין שום צורך להכניס מחלוקת חדשה בין ר' אליעזר וחכמים, ובוודאי שכולם מודים בדרשה זו שאין לוקחין עגלה לפרה אדומה על מנת לגדלה.

כטעכשיו עלינו לברר את טיב העסק שנזכר בברייתא שלנו כאן. נראה שאין הברייתא מתבארת אלא ע"פ ההמשך בס"ז כאן: ר' אליעזר אומר אין לוקחין אותה מן הגוים. וחכמים מכשירין. אמרו מעשה שלקחו פרה מן הערביים, והיו קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת. תשובת ר' אליעזר לחכמים לא נזכרה כאן כלל אבל בבבלי ע"ז כ"ד א': אמר להן רבי אליעזר משם ראיה, ישראל היו משמרין אותה משעה שנולדה. וטיב העיסקא שלנו אינו מתפרש אלא ע"פ הבבלי הנ"ל, ומאידך גיסא אין הבבלי מתפרש אלא ע"פ הס"ז. ואמרו בבבלי שם שר' אליעזר סובר שאין פרה נלקחת מן הגוים מפני שני טעמים, משום שנאמר דבר אל בני ישראל ויקחו (במדבר י"ט, ב'), ואין הגוים ויקחו (בבלי שם כ"ג א'), ומשום שחושש לרביעה (שם כ"ד א'). ואמרו בבבלי שם שהמעשה שלקחו מדמא בן נתינא על ידי תגרי ישראל לקחו, והיו משמרים מקודם את האם משעה שנתעברה (משעה שבא עליה הזכר), והעמידו את המעשה ב"מוחזקת", כלומר שהפרות של אותו ערבי היו מוחזקות לילד ולדות אדומים, עיי"ש, ולפיכך טרחו לשמור את האם, משום שמצוי שתלד נקבה אדומה.

לכל האוקימתות של הבבלי נראות לכאורה דחוקות שבדחוקות אבל נראה שלא מחמת הקושיות המציאו מה שהמציאו אלא מסורת הברייתא בס"ז היתה בידם. ועכשיו אנו מבינים גם את טיב העיסקא ואת תוכן הברייתא. לר' אליעזר אי אפשר לקנות פרה אדומה מן הגוי אפילו ע"י תגרי ישראל (שאין כאן משום "מן הגוים ויקחו"), מפני שר' אליעזר חושש לרביעה, ונמצא שקניית הפרה מוגבלת לישראל גרידא. ברם היתה משפחה של פרות אדומות אצל גוי שהיו יולדות וולדות אדומות. ולשיטת החכמים אפשר היה לחכות עד שהוולדות הנקבות מגיעות לשלש שנים וקונים אותן, ולרביעת בהמתן לא חיישינן, אבל כיצד יעשה לר' אליעזר? והיתה קבלה בידו שהיה מעשה ונהגו כדלהלן, והיינו שתגרי ישראל קנו מן הגוי פרה אדומה עוברה, בתקוה שמא תלד נקיבה אדומה, אלא שלא היתה כאן קנייה ממש, שהרי לא יניחו את מעותיהם על קרן הצבי, אלא פסקו את דמי הוולד בתנאי שיהיה כשר לפרה אדומה, והיו מעבירים את הבהמה לרשותן, משמרין אותה עד שהיתה יולדת שמא ירבענה הגוי בשעה שהיא מעוברת, ונמצא שהיא וולדה נרבעו, וכשילדה מחזירין את הפרה לגוי, ועדיין אי אפשר לזכות בוולד, משום שאסור לו לגזבר לקנות עגלה ולגדלה, והתגרין לא יגמרו את המקח עד שתהא ראוייה לפרת חטאת, ולפיכך משמרין אותה ברשותם עד שהיתה בת שלש שנים, ובאותו זמן נגמרת המכירה לתגרים, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. וזו היא תשובת ר' אליעזר לחכמים שאמרו לו: מעשה שלקחו מן הערבים וכו', וכמסורת הבבלי. והברייתא נסמכה לפסוק שלנו משום שלא גמרו את הקניין אחרי שנולד הוולד, מחמת "שלא יקחו עגלה ויגדלו", ועצם הברייתא כאן היא כר' אליעזר, ככמה סתמות בס"ז, עיין להלן, עמ' 95 ואילך.

לאעמ' 302, שורה 5: אמרו פעם אחת שאלו את הלל באיזו לבוש הפרה כשרפת. אמר להם בגדול. אמרו לו אינה כשרפת אלא בלבן. א"ל אני ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול, א"ל אנו ראינו ששרפה בלבן וכו', אל תבוזו, שכחה לאדם, מה שראו עיני שכחתי מה ששמעו אזני לא אשכח וכו'. כעין זה שכו בספרי ריש חוקת פי' קכ"ג, עמ' 151, ובתוספתא פרה פ"ג ה"ז על רבן יוחנן בן זכאי, וסיימו בתוספתא: ויש אומרים הלל הזקן שאלו. ובספרי הנ"ל: ויש אומרים הלל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר מה ששרתו ידי. ועיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ג, עמ' 226. ולפ"ז יש לנו בספרי זוטא מקור עתיק שכבר רמזו לו בתוספתא ובספרי כמסורת אחרת.

לבשם, שורה 14: אמרו פעם אחת היה ר' יוסי הגלילי יושב ודורש בפרה בטבריה ור' שמעון בן חנינא יושב עמו וכו'. מעשה זה לא הובא בשום מקום אחר.

לגעמ' 305, שורה 1: אמרו פעם אחת שאלו לומר, הרי פרה ששתת מי חטאת וכשחטה על אתר מה היא, והיו מבקשין וכו', אמר להם ר' אליעזר בן יעקב לכך נאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה, כשהם שמורים הם מי נדה וכשאינן שמורין אינם מי נדה. מעשה זה בתוספתא סוף מקוואות, ובספרי פיס' קכ"ד, עמ' 158. ודברי ר' אליעזר בן יעקב נמסרו שם בשם ר' יוסי הגלילי. ומהרי"ן אפשטין במבוא לס"ז שפרסם בתרביץ ש"א ס"א, עמ' 49 כותב: כי דברים אלו שנאמרו כאן בשם ראב"י אינם דברי ראב"י, אלא סידור מדרשו, אבל הדברים הם דברי החכמים שלפניו, דברי ר' יוסי הגלילי לפני הזקנים וכו'. והוא סומך שם על גירסת הגניזה והילקוט שלא גרסו "להם", אבל גירסא זו לא מעלה ולא מורידה, ויש כאן מסורת אחרת, והכוונה לר' אליעזר בן יעקב הראשון. ונראה שזו היא המסקנא, והמסדר קיצר ולא פירש שכן נמנו שנים ושלשים זקנים בלוד וטהרוהו (כמסורת התוספתא במקוואות הנ"ל). ובספרי הנ"ל: וכבר הלכה זו נשאלה לפני שלשים ושמנה זקנים בכרם ביבנה וטיהרו את בשרה, ועיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ד, סוף עמ' 48. וסתם משנתנו בפרה פ"ט מ"ה היא שלא כמסקנת הס"ז והזקנים, שהרי כאן מפורש "ונשחטה על אתר", וכן בתוספתא הנ"ל: ושחטה בתוך מעת לעת. ובמשנתנו מובאת דעת ר' יהודה, והוא מסתייע בפירוש בפסק של הזקנים כמו שאמרו בספרי הנ"ל.

לדשם, שורה 13: אמרו פעם אחת היה ר' אליעזר בן יעקב יושב ודורש בפרה בטבריה, ור' מאיר ור' אלעזר בן שמוע יושבין שם. אמר ר' אליעזר בן יעקב לכן נאמר והיתה לבני ישראל, בני ישראל מקבלין הזויה אין הגוים מקבלין הזייה. א"ל ר' מאיר והלא כבר נאמר תתחטאו אתם ושביכם וכו'. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ד (פסחים), עמ' 613, ועמ' 615.

להשם שורה 20: כרגע במת טמא. אין מת עצמו טמא. כרגע במת טמא, אין בנה של שונמית טמא. אמרו בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא היה טומאת שבעה, וכשחיה היה טהור לקודש, חזרו ונגעו בו טמאוהו הם, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טימאתני וכו'. בבבלי נדה ס"ט ב': ת"ר שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חיננא (=חנניא), ג' דברי חכמה, ג' דברי הגדה, ג' דברי בורות, ג' דברי דרך ארץ. ופירש"י: דברי בורות. שטות. ולהלן שם, ע' ב': שלשה דברי בורות. אשתו של לוט מהו שתטמא. אמר להם מת מטמא, ואין נציב מלח מטמא. בן שונמית מהו שיטמא, אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא. מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין. אמר להם לכשיחיו כחכם להן. איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם. מתוך שלש השאלות של דברי בורות היו שתים על "מה דהוה הוה" ואחת לעתיד לבוא.

לומתוך שאלות החכמה אנו רואים שחכמים גדולים היו ואף ר' יהושע שבחם (עיין להלן), ואף סידור השאלות בקבוצות שלא שאלו יותר משלש שאלות בעניין אחד מוכיח שהכירו את מנהגי החכמים, כמפורש בתוספתא סנהדרין פ"ז ה"ז: ולא ישאל בעניין (כלומר, בעניין אחד) יותר משלש הלכות. ובמקורות שלנו מצויות שאלות על "מאי דהוה הוה" ועל "לעתיד לבוא", ולאו דעות כל החכמים שוות בעניין זה. ובתו"כ צו פרק ד' ה"ו, ל"א סע"ג: ורבוכה שבתודה שבמילואים עברה. ופירש במיוחס להר"ש משאנץ שם: עברה כבר, ומאי דהוה הוה. ולפיכך קשה מאד לפרש כאן "דברים של בורות" דברים של שטות. ולא עוד אלא שמן הס"ז כאן אנו רואים ששנו בבית המדרש את ההלכה של טומאת בן השונמית, וכיצד אפשר לומר על שאלה ממין זה "שטות".

לזונראה שדברים של בורות פירושו כאן דברים שאינם עושים פירות (דומיא דשדה בור), דברים תיאוריטיים גרידא. ובכוונה נקטו חז"ל כאן בדיבור חריף. יש מקום לחשוד באלכסנדריים של הזמן ההוא שהיתה רווחת אצלם השיטה האליגורית (שכמה פעמים לא דיברו הכתובים בכגון דא אלא במשל וכדומה), שרצו לשמוע את דעת ר' יהושע בשאלות אילו, ומפני הכבוד לא שאלו ברורות אם הוא מקבל את ספורי המקרא כפשוטם, ואם הוא מאמין בתחיית המתים של הגופות ממש, ועיין היטב בחי' אגדות למהרש"א, ומה שכתבנו להלן בשם המאירי. כדרך האלכסנדריים הסתירו את כוונתם, ושאלו בעקיפין אם אשת לוט מטמאה, אם בכה של שונמית מטמא, אם המתים שיקומו לתחיה לעתיד לבוא צריכים הזייה. ור' יהושע שהיה מפורסם בחכמתו אף הוא השיבם קצרות, כאילו לא הבין כלל למה קלעו.

לחברם שאלתם ביחס לבנה של שונמית "מהו שיטמא" אינה ברורה. רש"י פירש "מהו שיטמא לאחר שהחיהו מי חשוב כמת", אבל במאירי שם, עמ' 313: "ויש מפרשים בבן השונמית ששאלתו היתה אם טימא במיתתו, ואינו כלום, שאם כן בשאר מתים היה לו להשיב כן, ולא פירש כן אלא מי שלבו נוקפו להיות נוטה אחר דעת האנדלוסיים, וה' הטוב יכפר בעד". אבל ברד"ק (למלכים ב' ד', ל"א) באמת פירש כן (עיין בהגהות הרש"ש במקומו). וכ"ה, לכאורה, הפירוש הפשוט, ובספרי זוטא כאן באו להוציא מדעת ר' יהושע שענה שבן השונמית לא טימא אפילו במותו, ולפ"ז אין כאן דברים של מה בכך, אלא עניין של אמונות ודעות, והואיל ור' יהושע אמר מה שאמר, חלק התנא שלנו עליו ואמר שלא השיבם כהוגן. ונראה שאף הרישא שלנו (שהיא תמוהה מאד) תשובה היא לשאלה השלישית של בני אלכסנדריא, ואמרה "נוגע במת טמא אין המת עצמו טמא", וממילא אין המתים צריכים הזייה לעתיד לבוא משום "וכי באיזה מת נגע זה", וכר' יוסי במשנת כלים פכ"ז מ"י (ועיין בבלי חולין ע"ב ב'). ועיין מ"ש בזית רענן כאן.

לטעמ' 306, שורה 15: אמרו כזית מן המת טמא, שכן הוא תחלת יצירתו. דברים הללו לא נאמרו בפירוש במקום אחר, אלא ר' שמעון אמר כן (תוספתא שבועות ספ"א) על בהמה וחיה, ומסתבר שכן הוא באדם. ורבינו נסים גאון (עיין בהערות הורוביץ) בס' המפתח לשבת כ"ח סע"א (ל' ע"ב, בהוצ' גאלדענטהאל): תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית. עיקר דילה בספרי הנוגע במת יכול כל שהוא וכו', אחר שרבה הכת' מיעט. אמרו כזית מן המת טמא שכן היא תחילת ברייתו. וכ"ה ("ברייתו") גם בר"מ פ"ב מה' טומאת מת ה"ב, וכמשך אחר לשון ר"ן גאון, כדרכו תמיד. אבל בר"ש (אהלות פ"ב סמ"ב) כלפנינו. ועיין בפי' הרא"ש שם. ואף רבינו נסים ראה שאין הדבר מפורש אלא בספרי זוטא כאן. ובירושלמי (נזיר פ"ז ה"ב, כ"ו ע"ב) שאלו על דברי ר' שמעון הנ"ל: המת יטמא פחות מכזית, דאמר ר' יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית וכו', ותירצו מה שתירצו. ועיין לעיל שם בירושלמי ובתוספות חולין פ"ט ב', ד"ה ואמר, ובסדרי טהרות אהלות כ"ט ע"ב, בתוספותיו, ד"ה אלא, שם ל"ג ע"א, תוד"ה אמרו. ועיין מה שהאריך בזה דו"ז הגאון ר"צ מלובלין באוצר המלך, בדין טומאת האהל סי' צ"ה ואילך. וברור שלשיטת ס"ז סתם כפל, כלומר, נפל בינוני אינו פחות מכזית. ולהלן עמ' 307, שורה 2: כמה הוא דמו של אדם שעורר בבינונית רביעית (כלומר במדה בינונית של רוב הקטנים) וכו', ומנין את מרבה דם קטן כולו וכו'. ובתוספתא (אהלות פ"ג רה"ב): אבא שאול אומר רביעית תחילת דמו של קטן. דם קטן שיצא כולו, ואין בו רביעית, ר' עקיבא אומר כל שהוא וכו'. ועיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ג, עמ' 2, ועמ' 99. ועיין מ"ש להלך בסמוך.

מעמ' 309, שורה 17: כל הבא אל האהל, באין לו ומביאין אליו, זה האהל שבאין לו (כלומר, שהוא גדול) ומביאין אליו (כלומר, שהוא קטן, ואין אדם יכול להכנס לתוכו, אלא שיכולים להביא כפל לשם). אמרו מכנסת היא האשה את הנפל בפותח טפח. נראה קרוב שיש כאן רמז להלכה שכשנית במשנת אהלות פ"ג מ"ו: כזית מן המת פתחו בטפח, והמת פתחו בארבעה טפחים, להציל הטומאה על הפתחים, אבל להוציא הטומאה (כלומר, לבית אחר הסמוך לו) בפותח טפח, גדול מכזית כמת. ונפל בתחילת יצירתו לא יותר מכזית הוא, וממנו למדו שכזית מן המת טמא, כמפורש בס"ז שהבאנו לעיל בסמוך, ולפיכך מביא את הטומאה לבית הסמוך לו בטפח. ובס' המפתח לר' נסים לשבת הנ"ל (לעיל בסמוך) אחרי שהביא את דברי הס"ז הנ"ל "שכן הוא תחילת ברייתו", המשיך: ובמשנה במסכת אהלות בפר' ב' אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת, ולא היה ביניהם הפרש, והוא כבר פירושו בפר' ג' כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וכו'. ועיין במפרשי המשנה שם ומ"ש בסדרי טהרות שם, ע"ט ע"ג, ד"ה אבל. ומתוך דברי המדרש שלנו מתברר גם הפירוש במשנה שם. ועיין תוספתא אהלות פ"ה ה"ג, ומדברים שם בנפל גדול.

מאעמ' 314, שורה 5: אמרו מספגין לטבילה ואין מספגין להזייה ויש אומרים אין מספגין לא לטבילה ולא להזייה. אין ספק שהרח"ש הורוביץ צודק בפירושו שמספגין כוונתו מספקין, מחברין. ובמשנת פרה רפי"ב: האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה, ואוחז באזוב (כלומר, אבל לא בכוש) ומזה. ר' יהודה ור' שמעון אומרים כשם שהזייה באזוב כך טבילה באזוב. ההלכה שבס"ז מתאימה למשנתנו, אבל הלשון הוא קצר, מצומצם וקולע, כדרך המדרש שלנו. ודברי ר' יהודה ור' שמעון שבמשנתנו נזכרו כאן בשם יש אומרים.

מבשם, שורה 6: איש טהור איש פרט לאשה. או איש פרט לקטן. אמרת טהור לרבות את הקטן. אמרו מסעדת האשה את הקטן והוא מזה, אבל לא תטבול את האזוב ותתן לו, אם טבלה ונתנה לו הזייתו פסולה, כלומר אשה פסולה להטביל את האיזוב במים. במשנתנו פרה פי"ב מ"י: ותינוק שאין בו דעת האשה מסעדתו ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה, אם אחזה בידו אפי' בשעת הזייה פסול. מסיום לשון המשנה ברור שאוחזת לו במים פירוש הוא ל"מסעדתו", שהרי אם אחזה בידו בשעת הזייה הזייתו פסולה, ומכל שכן אם אחזה בידו בשעת טבילה. ואף בברייתא שלנו הפירוש כן שהאשה אוחזת במים ("מסעדת") והקטן טובל ומזה, ואם טבלה ונתנה לו (והוא הדין אם אחזה בידו בשעת טבילה) הזייתו פסולה, והיא כמשנתנו, אבל הלשון אחר הוא.

מגעמ' 319, שורה 14: אמרו כל לשונות שהיו מהארץ לח"ל היה משה רואה אותן, וכל לשונות שהיו מח"ל לארץ לא היה משה רואה אותן. מאמר זה אינו במקום אחר, עיין להלן בס"ז בסמוך, ספרי כאן פי' קל"ו, עמ' 182, האזינו פי' של"ח, עמ' 388, ומקבילות. והכוונה כאן שאמרו כן במדרש אגדה. ובמקרא רגיל "לשון" לימים וכן בברייתות, אבל אינו מצוי ביחס ליבשה.

מדובקטעים מן הגניזה ד' ע"א, שר' 17 (תרביץ ש"א ס"א, עמ' 25): אמרו היו תלמידים אדומים לבית שמי באותה שעה. אמרו להן צאו וראו וכו'. ולפנינו קבלה עתיקה של המדרש שמסרה פרטים על הויכוח בין ב"ש וב"ה באותה שעה, עיין במבואו של מהרי"ן אפשטין לקטעים הנ"ל, עמ' 52.

מהנעבור עכשיו לבדוק כמה הלכות בס"ז שלא אמרו בהן לא "מכאן אמרו" ולא "אמרו" אלא הובאו בסתם. עמ' 235, שורה 3: יחגרנה בחבל של מגג. ר' אליעזר אומר שני חגורים היה חוגרה אחד למעלה מדדיה ואחד למטה מדדיה. והוא שלא כמשנת סוטה פ"א מ"ו. ועיין ירושלמי שם ה"ו, י"ז ע"א, ובבלי עירובין כ"ח א'. ודברי ר' אליעזר לא נזכרו כלל במקום אחר.

מועמ' 238, שורה 5: לרבות אלמנה לכהן גדול וכו', לרבות כל הפסולות שישתו. ר' אלעזר בר' שמעון אומר אין משקין את הפסולות. סתם משנת סוטה פ"ד מ"א כדעת היחיד כאן.

מזעמ' 242, שורה 18: יכול שאין לי שהנזיר מגלח אלא כשהוא נוגע במת שלם ובשדרה ובגולגולת ובחצי לוג דם ובחצי קב עצמות ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי, כשאמר טמא ריבה אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי. טמא וטמא, ריבה כזית מן המת וכזית מן הנצל ומלא תרוד רקב ורוב בכיכר ורוב מכרכר. נזרו, ריבה עצם כשעורה שיטמא במגע ובמשא.

מחבמשנתנו (נזיר פ"ז מ"ב): על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרוד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות, ועל חצי לוג דם, על מגען ועל משאן ועל אהלן. ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. כשאנו משרים את הברייתא בס"ז למשנתנו אנו רואים שהתנא של ס"ז שנה ברישא: ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת בין שיש עליהן בין שאין עליהן בשר כראוי. וכן אמרו בירושלמי נזיר פ"ז ה"ג, כ"ו ע"ג: תני ר' שמואל בר אבודמא בחלל, כל שהוא חלל. בחלל. זה אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי. וכע"ז גם בברייתא שבבבלי שם כ"ד א', והוא כריש לקיש (ועיין לעיל, עמ' 14, הערה 10) בירושלמי שם ובבלי כ"ג ב' ובהגהות הב"ח למפרש שם, ועיי"ש כ"ד א' ובתוספות ד"ה אלא דלית.

מטעמ' 243, שורה 16: והימים הראשונים יפלו. מפיל הוא לאחר בדם רביעית, לאחר ברובע עצמות. על מגע שפוד, [על ימי ספרו] ועל ימי חלוטו של מצורע. יכול שהוא סותר בכל אלו, ת"ל כי טמא נזרו, טומאה סותרת אין כל אלו סותרים. ובמשנתנו (נזיר פ"ז מ"ג): אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים הגולל והדופק ורביעית דם ראה לו רבע עצמות (כלומר, רובע עצמות באהל) וכלים הנוגעים במת וימי ספרו וימי גמרו על אילו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמים, ומתחיל ומונה מיד (כלומר, אחרי שיטהר), וקרבן אין לו. ההלכות שוות אבל הלשון אחרת לגמרי.

נלהלן שם, שורה 18: אמר ר' עקיבא דנתי לפני ר' אליעזר מה אם עצם כשעורה וכו', נזף בי ואמר לי אין דנין בנזיר מקל וחומר. וכשבאתי אצל ר' יהושע וכו' אמר לי רואה אני להקל ולהחמיר, אבל מה אעשה שגזרו חכמים חצי לוג. דיון ר' עקיבא הוא ממש כבמשנת נזיר ספ"ז, אבל שם מסיים: אמר לי מה זה עקיבא, אין דנין כאן מק"ו. וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר' יהושע אמר לי יפה אמרת, אלא כן אמרו הלכה. ועיין בתוספתא נזיר פ"ה ה"א ובמקבילות, ומ"ש בתוספתא כפשוטה שם ח"ו, עמ' 558.

נאעמ' 257, שורה 12: יכול אין לי שהוא (כלומר, הפסח) דוחה את השבת אלא בשחיטתו. אמרת ויעשו ויעשו ריבה קבול דמו וזריקתו ומיחוי קרביו והקטר חלביו. ר' אליעזר מוסיף ארבעה דברים, חתיכת יבלתו, ונותן משכון ולוקח, הרכיבו מירושלם להר הבית, והבאתו מחוץ לתחום. שהיה ר' יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינה דוחה את השבת. במשנתנו (פסחים רפ"ו): אלו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטר חלביו וכו', הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו, אין דוחין את השבת. ר' אליעזר אומר דוחין. ועיין להלן במ"ב שם.

נבעמ' 258, שורה 8: כל ימות השנה היה התמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה. ערב פסחים היה כשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, והפסח אחריו. בזמן שחל ערב פסחים להיות ערב שבת היה כשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה. בזמן שחל להיות בשבת, ר' ישמעאל אומר כסדורו בערב שבת. ר' עקיבא אומר כסדורו בחול, ובמשנתנו (פסחים רפ"ה): תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה. בערבי פסחים כשחט בשבעה ומחצה וקרב בשמנה ומחצה, בין בחול בין בשבת. חל ערבי פסחים להיות בערב שבת כשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו. ורבי סתם במשנתנו כר"ע, אבל בס"ז שנה את משנתו במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבה. ובירושלמי שם פ"ה ה"א, ל"א ע"ד, שכר מחלוקת זו כנוסח התנא שבס"ז, אלא שהדעות של ר' ישמעאל ור' עקיבא הפוכות הן, ולפיכך אמרו שם: מאן תנא בין בחול בין בשבת, ר' ישמעאל. ואף בבבלי שם (כ"ח א') המחלוקת הפוכה, ושכר שם: כסידורו בחול כך סידורו בשבת דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר כסידורו בערב פסח (במקום "בערב שבת" שבירושלמי ובס"ז). ולפיכך נחלקו שם אביי ורבא בפירושו, ולרבא סתם מתניתין כר' עקיבא (אפילו לגירסא שלהם).

נגובירושלמי להלן שם: תני ר' נתן אומר בכל יום ויום תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה. מהו בכל יום ויום. בכל ערב פסח ופסח. ולפ"ז חולק ר' נתן בין על משנתנו ובין על הס"ז.

נדעמ' 259, שורה 19: יכול כל הטמאים יהו עושים פסח, הרי מי שהוזה הזאה אחת (כלומר, ועכשיו הוא בשביעי שלו), וזב שראה ראיה אחת, והקטן והחולה וטבול יום ומחוסר כפורים והאונן והמפקח בהגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורין, ת"ל כי יהיה טמא לנפש, טמא מת עושה פסח שני, אין כל אלו עושים פסח שני. במשנתנו (פסחים פ"ח מ"ה-מ"ו): זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי וכו', האוכן והמפקח את הגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן וכו', לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחלתו. ואין סתירה בין המשנה וס"ז, אבל הלשון והניסוח שלא כמשנתנו הוא.

נהעמ' 280, שורה 6: דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות גוים, לעולות התושבים, לעולות הנמצאות ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לשלמי גוים ולשלמי תושבים ולשלמים הנמצאים ועל ידי מי שהניח שלמיו וברח. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחים מלח שיהו הכהנים מולחים בו חטאותיהם ומנחותיהם ומולחין בו את העורות. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחים עצים שיהו הכהנים מבשלין בו את חטאתיהן ומנחותיהן ועושין בו מדורות בית המוקד להתחמם כנגדן. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין פרת חטאת ושעיר משתלח ועל ידי כהן המאבד ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה, חובה כנדבה ונדבה כחובה, ולבושי כהן גדול ביום הכפורים ועשירית האיפה של כהן גדול ולא מינו כהן אחר תחתיו.

נוההלכות שבברייתא זו מצויות במקורות שונים, אבל עיקרה שכור במשנת שקלים פ"ז מ"ה ואילך: בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה (כלומר, המוצא עולה, או שלמים) עד שהוא מביא את נסכיה. חזרו להיות מניחין אותה ובורחין. התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל ציבור. אמר ר' שמעון שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן. גוי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמה נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. וכן גר שמת והניח זבחים אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת שתהא מנחתו קריבה משל ציבור וכו', על המלח ועל העצים שיהיו הכהנים נאותים בהן, ועל הפרה שלא יהו מועלין באפרה, ועל הקינין הפסולות שיהיו באות משל ציבור. ממשנה זו אנו למדים שהברייתא בס"ז היא כר' שמעון (וכמה סתמות בס"ז כמותו), ואעפ"י כן אינה דומה למשנתנו, ואף נזכרו בה הלכות שאינן מפורשות במקום אחר, דוגמת כהן המאבד, עיין מ"ש על כ"ז במחברתי "תיקונים והוספות לתוספתא כפשוטה סדר מועד" (בויארק תשכ"ב), עמ' 4 ואילך.

נזעמ' 281, שורה 4: מן הבקר. פרט לכלאים. ובצד השני אתה אומר מן הבקר. פרט לשור שנגח והמית ויש לו עדים. מן הצאן. פרט לרובע ולכרבע. ובצד השני אתה אומר פרט למוקצה לעבודה זרה ולנעבד. מן העזים לחלוק את הגנוב ואת הגזול שידעו בו הרבים והשעיר שנתן ריח והחולה. הלכות אלו כשכר במשנת זבחים רפ"ח, תמורה רפ"ו ובכורות ספ"ו, וגנוב וגזול וכו' במשנת גיטין פ"ה מ"ה ועדיות ספ"ז. ובמקום "והשעיר שנתן ריח" שכר בבכורות הנ"ל: ומזוהם. ובמקום "ויש לו עדים" שכו במשנת זבחים הנ"ל: או שהמית את האדם ע"פ עד אחד, או על פי הבעלים. ועיין תו"כ נדבה פ"ב ה"ח, ד' ע"ב, הוצ' רמא"ש, עמ' 44, ובמקבילות שצוינו שם. ולפי פשוטו חולק התנא שבס"ז על שאר המקורות, ואינו אוסר אלא אם הרג בפני שני עדים (והקריבו לפני שעמד בדין).

נחשם, שורה 18: אימתי הוא לא איל ולא כבש וטעון נכסי איל מבן שנים עשר חדש ויום אחד עד בן שלשה עשר חדש. ר' טרפון קורהו פלגס. בן עזאי קורהו נוקד. ר' ישמעאל קורהו פרוגדוס. במשנתנו (פרה פ"א מ"ג): בן שלשה עשר חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש. ר' טרפון קורהו פלגס. בן עזאי קורהו נוקד. ר' ישמעאל קורהו פרכריגמא.

נטוהנה הגירסא במשנתנו בטוחה. ואשר לפירוש המלים הזרות, הרי פירש לנכון ר' בנימין מוספיא ערך פלגס שהכוונה למלה היונית πάλλαξ, או πάλληξ, שפירושו מעין מופלא הסמוך לאיש (כלומר, צעיר שיצא מכלל קטנות, ולכלל בגרות לא בא), ואף בהמה זו בת שלש עשר חודש יצאה מכלל כבש ועדיין לא הגיעה לכלל איל, כבש ואינו כבש. ור' ישמעאל קורהו פרכריגמא, ופירש הגאון שהוא לשון יוני, מטבע שנפסל, והיינו παραχάραγμα. והרח"ש הורוביץ וכל המלונות הגיהו בילקוט ע"פ משנתנו, אבל קרוב לוודאי בעיני שבילקוט ד' שלוניקי כשתמרה הגירסא הנכונה ואף כאן לפנינו מסורת אחרת, אלא שעלינו לקרוא שם: פרוגרוס (במקום: פרוגדוס), προγήρως, זקן לפני זמנו, והיינו איל לפני זמנו, איל שעדיין לא יצא לגמרי מכלל כבש, איך שאיכר איל, ופרוגרוס של ר' ישמעאל מקביל יפה לפלגס של ר' טרפון.

סעמ' 283, שורה 18: מלחם הארץ. ולא כל לחם פרט לעיסה קטנה. איזו היא גדולה שבעת רבעים של מדבריים וקב וחצי ירושלמיים שהן חמשת רבעים משלנו. ר' יוסי אומר חמשת רבעים מתוקין לפטור. ברם הגירסא כאן לקתה בחיסרון ובשיבושים. והנוסחא הנכונה נשתמרה לנו בפירוש הריבמ"ץ לחלה פ"ב מ"ז כ"י אוקספורד שפרסם הר"ש אליעזרי (ירושלים, תש"ט). וכ"ה שם, עמ' כ': ת"ר מלחם ולא כל לחם פרט לעיסה קטנה. אי זו היא גדולה שבעת רבעים מדבריים, קב וחצר ירושלים, שהן ה' רבעים שלנו. ר' יוסי אומר חמשת רבעים גדושים לחייב. ר' אליעזר בן יעקב אומ' חמשת רבעים מחוקין לפטור.

סאבמשנת עדיות פ"א מ"ב: ומשהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים חייבין. ר' יוסי אומר חמשה פטורין. חמשה ועוד חייבין. ובתוספתא שם פ"א ה"ב: שיערו חכמים שבעה רבעים ועוד מדברות, שהן חמש רבעים בציפורין, שהן קב ומחצה ירושלמית. הברייתא שלנו בס"ז אינה מתאימה כלל למשנתנו, ואף בדברי ר' יוסי קיים שינוי חשוב, שהרי במשנתנו אמר חמשה ועוד חייבין, ובס"ז הוא מצריך חמשה גדושין. ור' אליעזר בן יעקב אומר בס"ז שדווקא חמשת רבעים מחוקין לפטור, אבל חמשת רבעים ועוד לחיוב.

סבומתחילה עלינו לברר את שיעור הגדושין. ובמשנת כלים פט"ו מ"א (אהלות פ"ח מ"א) אמרו: מחזיקין ארבעים בלח שהם כוריים (כלומר, ששים סאה) ביבש. ובבבלי (שבת ל"ה א', עירובין י"ד ב'): אמר אביי שמע מינה האי גודשא תילתא הוי. ועיין גם ירושלמי עירובין פ"א ה"ה, י"ט ע"א. ולפי חשבון זה מצריך ר' יוסי שליש יותר מן הת"ק. אמנם חשבון זה לא נאמר אלא אם כן היה הכלי עגול וגבהו כחצי רחבו, כפירש"י בשבת ל"ה א', שהרי אין לומר כן על כלי גבוה וצר שגודשו יהא שליש תוכו. ואם אמרו כן במדה גדולה של ארבעים סאה מי יאמר לנו שאף במדות הקטנות כן. ומצאתי בחידושים המיוחסים להרשב"א במנחות פ"ז א', סד"ה וא"ת, שתפס שאף בכלי קטן אומרים כן.

סגובסילוק הקליר לפרשת שקלים: וסאת יבש חסרה שליש בלה. ואפשר היה לומר שפייט מעצמו כן ע"פ המשכיות הנ"ל (ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש), ויש לבעל הדין לחלוק שבסאה שהיא מדה קטנה, ואפשר שהיתה לה צורה אחרת לא אמרו כן. אבל בתוספתא כלים ב"מ פר"א ה"ב: אמר רבי מעשה שהביאו מכפר עדי' (צ"ל: עריס) לפני רבן גמליאל יותר מששים ערבו', והיה משערן גדולה לסאה סאה, והקטנה שני לוגין, וקרובים דברי' של סאה סאה מחזקת תשעה קבין. והפירוש הנכון בברייתא זו הוא בסדרי טהרות שם, קצ"ד ע"ג, ד"ה וקרובים, שבאר שהכוונה היא שסאה, סאה (ששה קבים) מחזיקה בגודש שליש יותר, כלומר, תשעה קבין. והברייתא מפרשת את משנתכו שם (פ"כ מ"ב): עריבה מב' לוג ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס. ושער רבן גמליאל בגדולות במדות הלח, שהן תשעה קבין ביבש. ולפי זה מפורש בתוספתא כדברי הקליר. אבל עדיין לא ידענו את צורת הרובע (שהוא אחד מכ"ד בסאה), ואפשר שהיה גבוה וצר, וגדשו אינו גדול, ועלינו לחכות עד שהארכיאולוגים יגלו לנו רובע ציפורי.

סדעמ' 287, שורה 8: וכן מי שיצא שכור, וכן מי שהוציאתו רוח רעה, וכן מי שהוציאוהו גוים, או ליסטים, אין לו אלא ארבע אמות. במשנתנו (עירובין רפ"ד): מי שהוציאוהו גוים, או רוח רעה, אין לו אלא ד' אמות. והקבוצה "רוח רעה, גוים או ליסטים" היא מטבע של לשון (בשינוי סדר), דוגמת משנת שבת פ"ב מ"ה, תוספתא עירובין פ"ג ה"ח ועוד, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ג, עמ' 345-344. אבל שיכור כדוגמא לעושה מעשה באונס לא נזכר במקום אחר במשנתנו. ועיין תוספתא תרומות רפ"ג ובתוספתא כפשוטה שם ח"א, עמ' 321, ובהערה 6 שם.

סהעמ' 293, שורה 16: והזר הקרב יומת. מיתה בידי שמים. ר' עקיבא אומר אף מיתת בית דין, שנאמר ונוקב ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה (ויקרא כ"ד, ט"ז) וכו'. ולפ"ז סובר ר"ע שזר ששימש במקדש מיתתו בסקילה. אבל במשנתנו (סנהדרין ספ"ט): זר ששימש במקדש, ר' עקיבא אומר בחנק. וחכמים אומרים בידי שמים. ועיין בבלי שם פ"ד א' וספרי קרח פיס' קט"ז, עמ' 134.

סועמ' 301, שורה 3: מכמה יהא בה ותהא פסולה. ר' אליעזר אומר משתים ועד שלש הרי זו פסולה. ר' יהושע אומר מחמש ועד חמשים הרי זו כשרה. ר' יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה ה"ז פסולה. ר' עקיבא אומר אפילו יש בה הרבה כשרה, ובלבד שיעבירם במכחול, אבל אם היו שתים לתוך גומא אחת פסולה מפני שהיא נראית כמין קרחת. והברייתא שלנו אינה מתאימה למשנת פרה ספ"ב. ושם: ר' עקיבא אומר אפילו ארבע אפילו חמש יתלוש. ר' אליעזר אומר אפילו חמשים. ודברי ר' יהושע שבס"ז לא נזכרו כלל במשנתנו שם. ומלשון המשנה בוודאי משמע שר"ע מכשיר בחמש דווקא ולא יותר, ור' אליעזר חולק עליו ומכשיר אפילו חמשים, כדעת ר' יהושע בס"ז, ולפי ס"ז כאן מכשיר ר"ע אפילו הרבה, ובלבד שלא יהו שתים בגומא אחת.

סזולא עוד אלא שבס"ז נזכר בפירוש הכלי שבו מעביר את השערות, והכוונה שיתלוש דווקא (ולא יגזוז). ובבבלי בכורות (כ"ד ב'כ"ה א') נשאו ונתנו אם תולש כגוזז הוא, והביאו (כ"ה א') ברייתא (עיין תוספתא פרה ספ"ב): שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר (כגירסת רש"י, וכ"ה בכר"מ ובמיוחס לר"ג, וכן מוכח גם ממשנתנו פרה פ"ב סמ"ב), ר' יוסי בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש (כלומר, משום גוזז בקדשים). ופירשו בבבלי שם שבפרה שבאה מבדק הבית לא חששו משום גוזז בקדשים וכו', עיי"ש ברש"י ובתוספות. והנה בברייתא שם (בשתי שערות שעיקרן מאדים) אי אפשר אלא בגזיזת השחור במספרים, אבל בברייתא שלנו שהשער כולו שחור למה יגזוז לכתחילה, והרי מדרבנן אף קדשי בדק הבית אסורים בגיזה, ולפיכך נקטו כאן בפירוש כלי תולש, וסובר התנא שלנו שתולש אינו כגוזז. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו שבת, עמ' 146-145. ומשנתנו, וכן הברייתא שלנו, מדברות בפרה שכבר נתקדשה, אבל בבכורות לא הביאו את המשנה, משום שאפשר לדחות שהיא מדברת בשלא נתקדשה.

סחשם, שורה 12: אשר לא עלה עליה עול [... ובצד השני אתה אומר אשר לא עלה עליה עול. כל העולה עליה] פוסלה. נתן עליה ידו ועבר מכאן ולהלן הרי זו פסולה. היתה עוברת בנהר, או עולה במעלה, או יורדת בירידה, נתלה בזנבה לסעדה כשרה, שתסעדנו פסולה, קשרה במוסרה הרי זו כשרה, קיפלה ונתנה בין קרניה הרי זו פסולה. פירש טליתו עליה מפני החמה ומפני הדבורים הרי זו כשרה, עשה לה סנדלין בשביל שלא תחליק הרי זו כשרה. שכן עליה עוף כשרה [ר' יהודה אומר] עלה עליה זכר לדעת הבעלים פסולה, שלא לדעת הבעלים כשרה.

סטובמשנתנו (פרה פ"ב מ"ג): רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה עבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה, פסולה. אבל קשרה במוסרה, עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים, כשרה. זה הכלל כל שהוא לצורכה כשרה, לצורך אחר פסולה. שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה. ר' יהודה אומר אם העלהו פסולה, ואם מעצמו כשרה. השינויים בלשון בין המשנה והברייתא נראים לעין, אלא שלפי פשוטה חולקת הברייתא על משנתנו בדעת ר' יהודה, ולמשנתנו אינו פוסל אלא בהעלהו הבעלים, אבל אם עלה מעצמו אפילו לדעת הבעלים כשרה. ועיין בס' משנה אחרונה במקומו. והראשונים שפירשו שהעלהו לאו דווקא הוא מפני שלא רצו להרבות במחלוקת והשלימו בין המקורות. ולא עוד אלא שלא יצאנו מידי ספק אם הדוגמאות בס"ז כסמכו לדרשה של "ובצד השני", או נסמכו לדרש שקדם לדרש של "ובצד השני", ולשיטת "בצד השני": כל העולה עליה פוסלה, כפשוטו, והיא חולקת על הדרש הראשון ועל משנתנו גם על הרישא. ועיין בהשגות הראב"ד פ"א מה' פרה סה"ז ומ"ש עליו בחזון נחום פרה פ"ב מ"ד.

עעמ' 304, שורה 14: כיצד היו עושין היו כותשין אותה במכתשות וכוברין אותה בכברות. ר' ישמעאל או' בשלאבן ר' עקיבה או' בשלעץ, ובור היה נתון תחת הגת שהיתה כשרפת בתוכה עשוי חלונות חלונות, חוטמה שלזו כנגד חוררה שלזו, וחוטמה שלזו כנגד חוררה שלזו, מפני קבר התהון. במשנתנו (פרה פ"ג מי"א): נשרפה, חובטין אותה במקלות, וכוברין אותה בכברות. ר' ישמעאל אומר במקבות של אבן ובכברות של אבן היתה נעשית. סתם משנתנו כר' עקיבא היא, והסיפא לא נזכרה כלל במשנתנו לעניין הגת, אלא לעניין הכבש מהר הבית להר המשחה, ופשיטא שבהר המשחה עצמו, מקום ששורפין את הפרה, בוודאי היה כן. ובתוספתא שם פ"ג ה"ט: מקום גיתה ומערכתה ובית הטבילה היו חלולין מפני קבר התהום. ועיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ג, עמ' 219.

עאשם, שורה 18: כיצד היו עושים היו מביאים מעצבים שלשייש וחולקין אותה שלשה חלקים, מניחין שליש בחלונות וסותמין אותן ומחלקין שליש לכל המשמרות ומניחין שליש בהר הבית לקים מה שנא' ואסף והניח, אסף לפני מחנה ישראל ומניח בתוך מחנה ישראל. במשנתנו (פרה ספ"ג): וחולקין אותו לשלשה חלקים אחד ניתן בחיל ואחד ניתן בהר המשחה ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. וכן בספרי כאן פיס' קכ"ד, עמ' 58: מיכן אמרו חולקין אותו לשלשה חלקים וכו' (כלשון משנתנו). ובס"ז נשנית משנה אחרת (לא של רבי). ועיין בתוספתא פרה ספ"ג ומ"ש בתוספת ראשונים ח"ג, עמ' 221 ואילך.

עבעמ' 305, שורה 23: השורף פרה ופרים נישרפים ושעירים נישרפים מטמים בגדים, הן עצמן אינן מטמין בגדים, הרי זה או' מטמיך לא טימוני ואתה טמאתני]. האוכל מנבלת העוף הטהור וכל [הלכ'] במסכת פרה. כל וולד טמאות וכו']. אין כלי חרס מטמא חבירו [וכו'], כלי חרס שהיו משולשלים לאוירו של תנור במקום הנגוב הרי אילו טהורים, צפו משקים על גבי התנור ניטמא בחורי (= באחורי) התנור, נגענו בכלי חרס וטימוהו הרי זה או' מטמ' ל' ט' וא' ט'. מזה ש[ה]יה עומד בת[וך משקין] טמאין ומיטפחת במתניו נתזו משקין מתחת רגליו וטמאו את [המטפחת] חזרה המט[פ]חת וטימתו הוא שאמרו טימאני וטימאתיו.

עגכל ההלכות שנויות במשנת פרה פ"ח מ"ב-מ"ו בשינוי סדר ובלשון אחרת לגמרי (ועיין כלים פ"ח מ"ד), ובס"ז נוספו אח"כ כמה דוגמאות שלא נשנו במשנתנו, כפי שהעיר כבר המגיה בהגהה לפירוש הר"ש במשנתנו שם. וכל ההלכות בס"ז נסמכו להלכה של בן השונמית שהוא לא נטמא כשחיה, אבל הללו שנגעו בו כשהיה מת ניטמאו, ואם נגעו בו אח"כ כשחיה טימאוהו.

עדעמ' 306, שורה 9: וכל אשר יגע בחלל חרב פרט לאשה שהמת בתוך מערה וכו'. עיין מ"ש להלן (עמ' 58-57), לס"ז, עמ' 311, שורה 20, ושם, כנראה, עיקר מקומו, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ.

עהעמ' 307, שורה 2: כמה הוא דמו של אדם, שעורו בבינונית רביעית וכו'. ומנין לרבות דם תבוסה משני מתים, ת"ל נפשות. ומנין אתה מרבה דם קטן כולו, ת"ל נפשות. יכול שאני מרבה שחלה והלך לו, אמ' לא אמרתי אלא אשר ימות. במשנתנו (אהלות פ"ב מ"ב): רביעית דם ורביעית דם תבוסה במת אחד. ר' עקיבה אומר משני מתים. דם קטן שיצא כולו. ר' עקיבה אומר כל שהוא וחכמים אומרים רביעית. והברייתא שלנו היא כר' עקיבא במשנתנו. ועיין בתוספתא אהלות פ"ג ה"ב.

עושם, שורה 5: איזה הוא דם תפוסה. ר' ישמעאל או' רביעית מן המת ורביעית מן החי שבללן זה בזה, ניטל מזה ומזה רביעית. ר' לעזר בן יהודה [או'] זה וזה כמים. [ר'] עקיבה או' שמינית מן המת ושמינית מן החי שבללן [זה] בזה, ניטל מזה ומזה רביעית, זה הוא דם תפוסה. ר' לעזר בן יהודה איש ברתותה או' הרי זה כדם בהמה וכדם החיים. איזה הוא דם תפוסה, צלוב [שד]מו שותת ונימצא תחתיו רביעית דם מצטרף, והמת שדמו מנטף [ונמ]צא תחתי[ו] רביעית דם אינו מיצטרף. ר' יהודה או' חילוף דברים אלא [השותת] אינו מצטרף והמנטף מיצטרף.

עזבמשנתנו (אהלות פ"ג מ"ה): איזהו דם תבוסה. המת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו דברי ר' עקיבה. ר' ישמעאל אומר רביעית בחייו ורביעית במותו. ניטל מזה ומזה רביעית. ר' אלעזר בר' יהודה אומר זה וזה כמים. איזה דם תבוסה, צלוב שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם, טמא, אבל המת שדמו מנטף ונמצא תחתיו רביעית דם, טהור. ר' יהודה אומר לא כי אלא השותת טהור והמנטף טמא. לפנינו אחת מן הדוגמאות המעטות מאד שהברייתא בס"ז מתאימה פחות או יותר למשנתנו. אבל כאן נוספה תשובת ר' לעזר בן יהודה איש ברתותה לר' עקיבה ששמינית מן המת ושמינית מן החי הן כדם בהמה וכדם החיים. וספק הוא אם ר' אלעזר בן יהודה שהשיב לר' ישמעאל הוא הוא ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותה שהשיב לר' עקיבא, והשיב לר' ישמעאל בלשון אחת ולר' עקיבא בלשון אחרת, והרישא שבס"ז היא ממקור אחר (שממנו שאבה גם משנת רבי), ושם לא הזכירו "איש ברתותה", והסיפא ממקור אחר, ושם הזכירו "איש ברתותה". ואפשר שלפנינו שני תנאים. ודעת ר' אלעזר בן יהודה עצמו בדם תבוסה מפורשת בתוספתא אהלות פ"ד ה"י, ומכאן שהבבא "איזה דם תבוסה צלוב שדמו שותת" וכו' אינה מדברי ר' אלעזר בר יהודה, אלא סתם המשנה וסתם הברייתא, כמו שפירש באליהו רבה למשנתנו במקומו. ולפי מסורת הבבלי בנדה ע"א ב' היא דעת ר' שמעון (שהרבה סתמות בס"ז כמותו), אבל בתוספתא אהלות פ"ד הי"א (וכן מעתיק משם גם בר"ש פ"ג מ"ה) דעת ר' שמעון היא להפך. ובתוספתא שם אין לנו אלא נוסח הדפוס גרידא (בכי"ו חסר דף).

עחעמ' 309, שורה 9: את מה אני מרבה השיזרה [וה]גולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן המת ואבר מן החי שיש ע[ליה]ם בשר כראוי ורובע עצמות מרוב הבנין ומרוב המיניין ומרוב גודלי גויה, רובע מרוב הביניין ורוב[ע] מרוב המיניין ורובע מרוב גודלי גוייה הרי [א]לו מטמאין במגע ובמשא ובאהל.

עטובמשנתנו (אהלות רפ"ב): אלו מטמאין באהל, המת וכזית מן המת וכזית נצל ומלוא תרווד רקב השדרה והגלגולת אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, רובע עצמות מרוב הבנין, או מרוב המנין, ורוב בנינו ורוב מכרכו של מת אע"פ שאין בה רובע טמאין. ובס"ז נקטו כמקצתן של זקנים הראשונים (תוספתא שם ספ"ד ונזיר רפ"ה ומקבילות) שמצריכין חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. ואף הלשון "מרוב גודלי גויה" אינו מתאים למשנתנו (אלא לתוספתא שם פ"ג ה"ד), כמו שהעיר מהרי"ן אפשטין בהערותיו לס"ז מן הגניזה, הערה 8, והערה 10, עיי"ש דברים של טעם.

פעמ' 309, שורה 14: כמה הוא חסרונו [ב]שיזרה, בית שמי או' שתי חליות, בית הלל או' אפילו חוליה אחת. ובגולגולת בית שמי או' מלוא מקדיה, בית הלל אומ' מלא מקדוח גדול שללישכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נרונית ומלוא נוקבו של עול השרוני. במשנת אהלות פ"ב מ"ג: כמה הוא חסרון בשדרה, ב"ש אומרים שתי חוליות ובית הלל אומרים אפילו חוליא אחת. ובגלגולת ב"ש אומרים כמלוא מקדח. וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות. באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בגדול של לשכה. הרח"ש הורוביץ ומהרי"ן אפשטין שניהם השלימו בס"ז ע"פ משנתנו: בית הלל אומ' [כדי שינטל מן החי וימות. מלוא מקדח שאמרו] מלא מקדוח גדול וכו', וכחכמים במשנתנו בדעת בית שמאי. אבל גם בילקוט ד' שלוניקי וכ"י אוקספורד הגירסא היא כמו בקטעי הגניזה, ורחוק מאד בעיני לשער שכל הנוסחאות לקו בחסרון. ולא עוד אלא שהלשון "עול השרוני" מצוי דווקא בפי בית הלל במשנת כלאים (לעניין אחר) פ"ב מ"ו, ובמשנת כלים פי"ז מי"ב (שאביא להלן) לא נזכר "השרוני". ולא זו בלבד אלא שלפי מסורת המשנה נחלקו ר"מ וחכמים בשיטת ב"ש גרידא. אבל עיין מ"ש להלן סוף הערה 152.

פאולפיכך קרוב לוודאי שמסורת אחרת לפנינו בס"ז. והנה כבר ראו האמוראים הראשונים שאף ב"ש סוברים שהשיעור בחסרון הגולגולת הוא כדי שיכטל מן החי וימות", אלא שבית שמאי כאילו נתנו מדה קצובה לשיעור ("מלא מקדח"), ובית הלל סתמו לגמרי את דבריהם. ועיין במשנת כלים פ"א סמ"ה. כדי להבין יותר את המחלוקת של ר' מאיר וחכמים במשנת אהלות הנ"ל עלינו לבדוק את הנוהג של זמנם בניתוח הגולגולת. תיאור מפורט של קידוח הגולגולת ע"י הרופאים כותן בן זמנם של ב"ש וב"ה המאסף הגדול Celsus Medicus בספרו de medicina ספר ח' רפ"ג ואילך. לפר עדרתן השתמשו הרופאים בכמה מיני מקדחים: האחד שהיונים קוראים לו χοινεικίς, מכשיר של ברזל בצורת גליל חלול וכו', ובאמצעיתו מחט וכו', ובו משתמשים כשהפצע קטן, אבל תכופות משתמשים במקדחים גדולים, דוגמת מקדח של נפחים. לפי ר' מאיר משערים ב"ש במקדח קטן של רופאים, והוא הוא המכשיר הקטלני, וכשיעור זה שוב אינו יכול לחיות, ולדעת החכמים בשיטת ב"ש המקדח הקטלני אינו אלא כמקדח גדול של לשכה (שהוא כסלע נירונית, עיין להלן). ובבבלי (בכורות ל"ז ב') אמר שמואל ששיעור ב"ה כסלע הוא, ותמהו: "א"כ עשית דברי ב"ש וב"ה אחת", שהרי מפורש במשנת כלים (פי"ז מי"ב): כמלוא מקדח גדול של לשכה שהוא כפונדיון וכסלע נירונית, וישכו כמלוא נקב של עול. ותירצו שמשהו ביניהן (לשיטת החכמים בדברי ב"ש), ועיי"ש ל"ח סע"א.

פבוהרמ"ע מפאנו (בשו"ת שלו סי' ק') כתב: אלמא קים להו לרבנן שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה וכו'. ולפ"ז שיטת ב"ה היא כשיטת החכמים במשנתנו, ממש כבס"ז. ולפיכך ברור שגירסתנו בס"ז נכונה, ולדעת התנא שבס"ז אף ב"ה נתנו שיעור לדבריהם, והוא כחכמים במשנתנו אליבא דב"ש. וסובר התנא שלנו שבגולגלת ב"ש לקולא וב"ה לחומרא, אלא הואיל ויש כאן גם צד חמור לעניין טריפות לא מנו מחלוקת זו במשנת עדיות בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה, כסברת הירושלמי בפיאה פ"ו ה"ב, י"ט ע"ג (ומקבילה בכתובות), עיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו הנ"ל, והבבלי בכורות כ"ח סע"א לשיטתו בחולין נ"ב ב'.

פגעמ' 310, שורה 4: תורת האהל. כל המאהילים. את מה אני מרבה הבתים והבורות [והש]וחים והמערות הגהורים והשכנים השקיפים והסלעים וכותל שהטה יכול שאני מרבה שהוטה מאליה תל' לו' זאת, שאמר תורת ריבה זרעים וירקות התלושים מן הקרקע שהן חוצצין בפני טומאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברים תל' לו' זאת. שאמר תורת ריבה אדם ואכלים טמאים שהן חוצצים בפני טומאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין תל' לו' זאת. שאמר תורת ריבה ים נפה וכברה ונפש מסכת והפוחלץ והפלצור ומיתוחי מטה והמשפלות שהן חוצצים בפני טומאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין, תל' לו' זאת. שאמר תורת ריבה עדר רחילים ועדר גמלים ומכונות חיה ועוף ששכן. את מה אני מרבה חיה הדולגת והעוף הפורח וטלת המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים? תל' לו' זאת. את מה אני מרבה כיפת המים וכיפת השלג והברד והגליד והכיפור? תל' לו' כלי.

פדההלכות שבברייתא זו כשכר במשנת אהלות פ"ח בסדר אחר ובלשון אחרת. ובאמצע הוכנסה כאן דעת ר' יהודה באהלות ספ"ג: ר' יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל. ומודה בשקיפים ובסלעים. ואח"ז אמרו: ריבה אדם(?) ואכלים טמאים שהן חוצצים בפני הטומאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין וכו'. והמפרשים התקשו בפירוש הברייתא והגיהו, עיין בהערות מהרי"ן אפשטין במקומו. ובילקוט חסירה הרישא, ובסיפא מחק הרח"ש הורוביץ את המלה "בזמן". ואין צורך בשום הגהה, והברייתא מרבה אדם ואוכלים טמאים שמלאו את כל החלל ונתבטלו שהם חוצצים, עיין מ"ש ע"ז להלן בסוף דברינו. ואח"כ מוסיף: יכול שהן חוצצין בזמן שהן מביאין, כלומר בזמן שנעשו אהלין באויר, ואף גוי ואוכלין נעשין אהלין לטמא, ומביאין טומאה תחתיהן, ת"ל זאת, כלומר אם נעשו אהלין וטהרה על גביהן אינם חוצצין, ודווקא בזמן שאין מביאין (במקום שאין טומאה תחתיה) הם חוצצים. ושוב מביא בס"ז דוגמא אחרת לחוצצין, והיינו מרובי נקבים שאין מקבלין טומאה ואף אין בהן נקב כשיעור במקום אחד, כגון ים נפה וכברה ופוחלץ של גמלים. ואף נפש המסכת והפלצור ומיתוחי מטה והמשפלות חוצצים במקום שאין מקבלים טומאה. ובמקום שבטלן עם דפנות אהלים אין מביאין וכמשנתנו (אהלות פ"ח מ"ד): אלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וחבלי המטה והמשפלות והסריגות שבחלונות. ועיין להלן שם פי"ג מ"א. ומוסיף בס"ז: יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין וכו', ת"ל זאת, כלומר, בכגון דא אינם חוצצים אם הטומאה תחתיהן והטהרה על גביהן (או להפך), כמשנתנו באהלות רפ"ו. כללו של דבר, שיטת התנא שלנו היא, שמן הצד, או שלא כנגד הטומאה חוצצין עם דפנות האהל, אפילו אם הם כלים, ובלבד שאינם מקבלים טומאה אבל במאהילים באויר (או שלא בטלן במפורש) אינם חוצצים אפילו אם אינם מקבלים טומאה. ואף שאין להתאים לגמרי את שיטת ס"ז לשיטת משנתנו, מ"מ פשוטו של ס"ז הוא כמו שפירשנו.

פהסוף עמ' 310: במה מקיפים, בצמיד ופתיל בסיד ובגיבס[ס] ובטיט ובצואה בשעף ובשרף בשעוה ובזפת ובכסיטרון. במשנתנו (כלים פ"י מ"ב): במה מקיפים, בסיד ובגפסיס בזפת ובשעוה בטיט ובצואה בחומר ובחרסיס ובכל דבר המתמרח. אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת וכו'. והמדרש שלנו חולק על משנתנו, עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ג, סוף עמ' 26.

פועמ' 311, שורה 2: העושה (כלומר, מאור. ובילקוט: פתח) בינה לבין ביתה, בינה ובין חברתה להשמיע את הקול ולהדליק את הנר, שיעורו בפותח טפח. הדלת ששיר בה חרש בין ממעלן בין ממטן ובין מן הצדדין, או שפתחתו הרוח, או שהגיפו ולא מרקו שיעורו כל שהוא דברי בית שמי ובית הלל או' בפותיח טפח. החור שבדלת שיעורו מלא אגרוף דברי ר' טרפון. ר' עקיבה או' בפותיח טפח. גורדי שחפר מלא קנה וכן שחפר מלא אספטי שיעורו כל שהוא דברי בית שמי בית הלל אומר בפותיח טפח. אמרו בית הלל לבית שמי חור הדלת מה הוא. אמרו להן בית שמי בפותח טפח. אמרו מה שנה? שזה עשוי לצורך וזה עשור לצורך.

פזבאהלות (פי"ג מ"ג ואילך): החור שבדלת שעורו מלא אגרוף דברי ר' עקיבא. ר' טרפון אומר בפותח טפח. שייך בה החרש מלמטן, או מלמעלן, הגיפה ולא מירקה, או שפתחתו הרוח, שעורו מלא אגרוף. העושה מקום לקנה ולאספטי ולכר שעורו כל שהוא כדברי ב"ש. בית הלל אומרים בפותח טפח. לזון את עיניו ולדבר עם חברו ולתשמיש בפותח טפח. במחלוקת ר"ע ור"ט המסורת במשנתנו הפוכה מאשר בס"ז. ואשר לרישא: להשמיע את הקול וכו' בפותח טפח היא כמשנתנו. והרח"ש הורוביץ ומהרי"ן אפשטין העירו שבבא זו היא שלא כר' יהודה בתוספתא שם פי"ד ה"ד. אבל באמת ר' יהודה לא הזכיר שם "להשמיע", אלא לשמוע, "לצות". פועל זה משמש בעיקר במתכוין לשמוע וחברו לא ידע שהוא שומע. וכן בב"ר פרש' פ', ה', עמ' 955: ולא מן האוזן, והרי היא ציתנית. ושרה שומעת פתח האוהל (בראשית י"ח, י'). ועיין גם בדב"ר, כי תצא פי"א, י"א, ובהוצ' ליברמן, עמ' 106, ולעיל שם ואבות דר"ן כר"ב פמ"ה, עמ' 126. ולהלן שם באבות דר"ן הנ"ל אמרו שאף באנשים נתנו מדה זו שלא יהיו צוותנים: צוותנים מניין? שנאמר והם לא ידעו כי שומע יוסף (שם מ"ב, כ"ג), כלומר, יוסף היה צוותן ששמע בשעה שידע שאחיו לא ידעו שהוא שומע.

פחהעושה חלון כדי לצות שיעורו בכל שהוא, משום שהוא מדביק את האוזן לחור הכותל, שחבירו לא ירגיש שהוא שומע, אבל כאן ובמשנתנו מדברים במתכוין להשמיע את הקול שבתה וחברתה ישמעו היטב, וכסיגנון המשנה "לדבר עם חבירו".

פטואשר לדלת ששייך בה החרש מלמטן, או מלמעלן וכו' סוברים ב"ש הואיל ויש כאן פתח לאורך כל הדלת, או לרחבה, הרי "כל הפתוח טמא" (ולאו דווקא לצורך), דומיא דצמיד פתיל. ושיטת ב"ה (בפותח טפח) היא שלא כמשנתנו ששנתה "מלא אגרוף". ואשר לגורדי שחפר מלא קנה וכרכר (עיין הערה 177) ואיספתי ששיעורן בכל שהוא לדברי ב"ש, הרי "כל שהוא" פירושו כאן הכל "כמו שהוא", כל מה שראוי לתחוב בו את קצה הקנה, הכרכר והאיספתי, וכדברי ר' יהודה בתוספתא אהלות פי"ד ה"ד: בית שמאי אומרים במילואו, וכמו שפירש לנכון בסדרי טהרות שם קע"ב ע"א.

צעמ' 311, שורה 11: תנור שניקב מעיניו, שיעורו מלא חוץ (= הוץ) תמרה כפול דברי בית שמי, בית הלל או' מלא כרש דולק. ניקב מצידו, שיעורו מלא כוש דולק ניכנס מן הצד ומן האמצע אינו ניכנס. ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד איכר נכנס. מגופת חבית שניקבה שיעורה מלא מצה שלקנה מן הצד ניכנס ומן האמצע אינו ניכנס. ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד אינו נכנס. מגופת חבית שניקבה שיעורה מלא מצה שלשיפון מן הצד ניכנס ומן האמצע אינו ניכנס. ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד איכר כיכנס, כסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי טפחין הרי אלו כל שהן. א' רבן שמעון בן גמליאל הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח לרבות את הסדוק.

צאבמשנתנו כלים פ"ט מ"ח: תנור שניקב מערכו, שעורו מלא כוש נכנס ויוצא דולק. ר' יהודה אומר שלא דולק. כיקב מצדו, שעורו כמלא כוש נכנס ויוצא שלא דולק. ר' יהודה אומר דולק. ר' שמעון אומר מן האמצע נכנס, מן הצד איכו נכנס. וכן היה אומר במגופת החבית שניקבה, שיעורה מלא מיצה שנייה של שיפון, מן האמצע ניכנס, מן הצד אינו נכנס. וכן היה אומר בחצבים גדולים שנקבר, שעורם מלא מיצה שנייה של קנה, מן האמצע נכנס, מן הצד אינו נכנס. במה דברים אמורים בזמן שנעשו ליין, אבל אם נעשו לשאר משקין אפילו כל שהוא טמאים. וכל ההלכות שלנו מדברות בניקבה הסתימה, כפירוש הר"ש, וכפי שיוצא מסוף משנתנו. ובברייתא שלנו רק דברי ר' שמעון כמסרו כעין מה ששנתה משנתנו, והרי המסדר של ס"ז השתמש הרבה בדברי ר' שמעון ובנו ר' אלעזר. שאר הדברים אינם מתאימים למשנתנו, ולא עוד אלא שבס"ז אמרו שכיסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי טפיחין הרי אלו כל שהן, ופירושו שכל אילו אם ניקבה הסתימה שלהן אפילו כל שהוא אינם מצילים, ובמשנתנו לא אמרו כן אלא בשאר משקין ולא ביין. ודברי רבן שמעון בן גמליאל שבס"ז לא נזכרו במקום אחר.

צבשם שורה 19: אשר יגע לרבות הגולל, אשר יגע לרבות הדופק, אשר יגע לרבות דופק אחר דופק. בחלל חרב. בחלל שדרכו ליהרג בחרב, פרט לאשה שהמת בתוך מערה. ומנין אף חכמה שהושיטה ידה לתוך מעיה שלאשה תהא טמאה, תל' לו' הנוגע. יכול כל ימים שחכמה טמאה אף האשה תהא טמאה א' אשר יגע פרט לזה.

צגבמשנתנו (חולין פ"ד מ"ג): האשה שמת ולדה בתוך מערה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד. ובבבלי (שם ע"ב א') הביאו את הברייתא בספרי כאן (ריש פיס' קכ"ז, עמ' 164): דתניא וכל אשר יגע על פני השדה (במדבר י"ט, ט"ז) להוציא עובר במעי אשה דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר לרבות גולל ודופק וכו'. ור' עקיבא, עובר במעי אשה טמא מדאורייתא וכו' אמר קרא הנוגע במת בנפש. איזהו מת שבנפשו של אדם, הוי אומר זה עובר שבמער אשה. וספרי זוטא הוא מדרש בשיטת ר' עקיבא, וכאן הרי מפורש ברישא: אשר יגע לרבות הגולל, כדברי ר' עקיבא, וממילא גם הבבא בחלל חרב וכו', היא כר' עקיבא, וטומאה בלועה מטמאה. מעכשיו אין להבין כלל את הדרשה שבס"ז, שהרי האשה המעוברת שאינה טמאה, הוא משום מגע בית הסתרים גרידא, ואין שום חסרון בטומאת העובר, ומה עניינו לחלל שדרכו ליהרג בחרב? ואם נפרש שעובר אין דרכו ליהרג בחרב ונתמעט מן הכתוב, הרי אף החכמה שנגעה בו צריכה להיות טהורה לר' עקיבא.

צדונראה שכל הברייתא היא כר' אליעזר, וכמו שמוכח מן הרישא: לרבות דופק אחר דופק, שהיא בשיטתו גרידא (להלן בס"ז עמ' 313, שורה 18), ואף הוא סובר שעובר טמא, אלא שהכתוב מיעט בפירוש שאינו מטמא לאמו, משום שהנגיעה צריכה להיות כנגיעה במת שדרכו ליהרג בחרב, פרט לאשה שהמת בתוך מיערה שאיכר אלא כירך אמו, והאשה טהורה, אבל החכמה שנגעה בעובר טמאה מן התורה. והוסיפו: יכול כל ימים שחכמה טמאה אף האשה תהא טמאה וכו', כלומר שאף האשה המעוברת שנגעה בה החכמה אח"כ, אף היא תהא טמאה טומאת שבעה, משום שלא יהא הטפל חמור מן העיקר, אמר אשר יגע, פרט לזה.

צהעמ' 312, שורה 3: משום מגע הגולל מטמא ואינו מטמא משום משא דברי ר' יהושע. ר' אליעזר אומר הגולל מטמא משום משא וכו' (משא ומתן ארוך. ובעמ' 313, שורה 9:) אמר לו ר' יהושע וכו' ואני שמעתי בפירוש, בזמן שיש תחתיו עפר קברות מטמא במשא ואם לאו אינו מטמא במשא. ובמשנתנו (אהלות פ"ב מ"ד): הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ואינן מטמאין במשא. ר' אליעזר אומר מטמאין במשא. ר' יהושע אומר אם יש תחתיהן עפר קברות מטמאין במשא ואם לאו אינן מטמאין במשא. והברייתא מתאימה למשנתנו בשינויים קלים.

צועמ' 313, שו' 14: ר' ליעזר או' בית הפרס עושה בית הפרס ר' יהושע אומ' אינו עושה. א' ר' שמעון אחי עזריה למה אתם דנים, ואני שמעתי שהוא עושה. א' לו ר' יהושע, שמעון אחי, איני יכול להכחישך מפני ששמעת סתם ואני שמעתי בפירוש. ביזמן שחרש את כל המענה כאחת הרי זה עושה, חרש חצר מענה, חזר וחרש מינה ולחוץ אינו עושה. כיצד בית הפרס שהוא עושה בית הפרס. שדה שאבד קבר בתוכה חרשה צפון דרום, חרש מזרח ומערב זהו בית הפרס שעושה בית הפרס. כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס, שדה שאבד בה קבר, חרשה בשחר חזר וחרש בין הערביים אינו עושה בית הפרס. ופירש מהרי"ן אפשטין בהערותיו לס"ז שהשאלה "כיצד בית הפרס שהוא עושה בית הפרס" לר' אליעזר היא, והוא מסתמך על גירסת שטמ"ק בתמורה י"ב סע"ב, אות ט"ו, שמחק את המלה "ורבנן" בגמרא שם, והוא מכניס את דברי המדרש שלנו לדברי ריש לקיש בתלמוד שם, ו"שתי מענות" הן "צפון ודרום" ו"מזרח ומערב". ודבריו דחוקים מאד, ואפילו אם נקבל את הגהת בעל שטמ"ק בתלמוד, קשה לפרש ששתי מענות הן גם צפון ודרום ומזרח ומערב.

צזברם הגירסא בתלמוד שלפנינו היא גם בכי"מ וברש"י במקומו (שמפרש שלר' אליעזר כל ארבע השדות וכו') ובר"ש אהלות פי"ז מ"ב. ונעלם ממנו לפ"ש דברי רש"י במקומו (ר"ג רע"א) שכתב: שלש שדות ושתי מענות. אותה שדה שהיה בה הקבר ושדה לכאן ושדה לכאן, אם דרך בני הבקעה לחרוש שדותיהן מזרח ומערב עושה בית הפרס, אותה שדה שבמזרח ואותה שבמערב, ואם צפון ודרום חורשין עושה בית הפרס אותה של צפון ואותה של דרום וכו', אבל לא לארבע רוחות, שאין דרך לחרוש שתי וערב וכו'. והוא ממש לשון ס"ז כאן שמדברים בשדה שאבד בה קבר, וכגירסת גוף כתה"י של הגניזה. ולפ"ז מוכח שדוגמא זו אף היא מדברי ר' יהושע היא. אבל אם חרש חלקה בשחרית וחלקה בין הערביים אינו עושה בית הפרס.

צחובמשנתנו (אהלות פי"ז מ"ב): ר' אליעזר אומר בית פרס עושה בית פרס. ר' יהושע אומר פעמים עושה פעמים אינו עושה. כיצד חרש חצי מענה וחזר וחרש חציה, וכן הצדדין (כלומר, שחרש ממנה למזרח ולמערב, או לצפון ולדרום) הרי זה עושה בית הפרס. חרש מלא מענה וחזר וחרש ממנה ולחוץ אינו עושה בית הפרס. והוא בניגוד לס"ז שמסר בשם ר' יהושע שאם חרש חצי מענה וחזר וחרש מינה ולחוץ אינו עושה. יתר על כן הסיפא בס"ז שמפורש בה שאף שדה שאבד בה קבר עושה בית הפרס היא בניגוד למשנתנו (שם מ"ג) ששונה ששדה שאבד בה קבר אינו עושה בית הפרס, וכפירוש הר"מ במקומו ובחיבורו בפ"י מה' טומאת מת ה"ד.

צטשם, שורה 22: עפר פרט לסיד. מעפר פרט לחרסית. שריפת. ולא בזמן שנשבר הקלל, ולא בזמן שפרחתו הרוח, ולא בזמן שהגיפו ולא מרקו. ההלכות מתאימות למשנה ותוספתא, אבל ההלכה האחרונה לא נזכרה במקום אחר. ומהרי"ן אפשטין כתב (בהערותיו): "שלא סתם יפה את המגופה, ונפל לתוכו אבק, עיין תוספ' שם ח' נשתנו מחמת אבק וכו' ופרה פ"ט מ"ז (ז"ר)." ולא דק בתרתי שצרף אבק עפר עם אפר מקלה, ושייחס את הפירוש (להגיפו וכו' ונפל לתוכו אבק) לבעל זית רענן. בברייתא כאן באפר חטאת גרידא עסיקינן, ובנשבר הקלל ונתפזר האפר, או שהפריחתו הרוח על הארץ, הרי בוודאי נתערב בו אבק, אלא שלא הזכירו כאן שינוי מראה. ואם הפריח הרוח את האפר על המים הרי מנגבו וכשר לקדש בו, כמפורש בתוספתא שם פ"ו ח"ב. ואשר להגיפו ולא מרקו, הרי נפילה ממש של אבק מאן דכר שמיה, והפסול הוא משום חוסר שמירה. ולא עוד אלא שכנראה נהגו להחזיק את האפר בכלי מוקף צמיד פתיל. וכן בת"י (במדבר י"ט, ט'): ויכנוש גבר כהין דכי ית קטמא דתורתא בקלל דפחר מקף מגופת שייע (השוה לשון ת"א שם י"ט, ט"ו). ועל כל פנים ברור שהיו מניחים את האפר במקום שמור וסגור במפתח, או קוברים בארץ, או תולים בקורה ומורידים אותו בסולם, כפי שמוכח מן התוספתא פרה רפ"ו. ובסוף ה"א שם: זקפה בארץ וכו' אם יש שם שומרים כשר, אין שם שומרים פסול. ועל פיה פירשו הר"ש והרא"ש גם את המשנה שם פ"ו סמ"א.

קשם, שורה 25: מים חיים אל כלי. שהן חיים, פרט למלוחים ולמלוחים ולמתוקים. מים חיים פרט למימי תערובת קלרהא ולמימי משאות ולמבוע הפוסק. מים חיים פרט לנטף ולמבוע החולט. ובמשנתנו (פרה פ"ח מ"ט): המים המוכים פסולים, אלו הן המוכים המלוחים והפושרים. המים המכזבין (כלומר, המבוע הפוסק שבספרי זוטא כאן) פסולין. אלו הן המים המכזבים, המכזבים אחד בשבוע וכו'. מי קרמיון ומי פוגה פסולים מפני שהן מי בצים. ומי הירדן ומי ירמוך פסולים מפני שהן מי תערובות. ברור שבס"ז משנה אחרת, וקלרהא היא דוגמא למי תערובות.

קאעמ' 324, שורה 5: לפה שאמרת ויקחו אליך שמן זית זך כתית (שמות כ"ז, כ'). שאמ' שמן ריבה (כלומר, לעניין מנחות, עיין במשנתנו במנחות פ"ח סמ"ה) שמנים הרבה ממקומות הרבה. יכול הבא מן הממל, מנין אף מתחת הקורה, ת"ל שמן. שמן ריבה של נובלות. ריבה שמן של גרדין. יכול שאני מרבה אף שמן שלוקין ת"ל כתית. נמצא שמן שלוקין [וחבריו] כבעל מום למזבח. ובמשנתנו (מנחות פ"ח מ"ג): תקוע אלפא לשמן וכו'. כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין. ובתוספתא (שם פ"ט ה"ה): ר' אליעזר בן יעקב אומר שלישית היה לה גוש חלב בגליל. ואף בס"ז ריבה "שמנים הרבה ממקומות הרבה". ואשר לממל וקורה, עיין במשנתנו הנ"ל (פ"ח מ"ד). אבל נובלות וגריין לא נזכרו במשנתנו כלל. והסיום כאן שפסולין הם כבעל מום למזבח הוא כבתוספתא מנחות פ"ט ה"ח.

קבעמ' 327, שורה 9: קונם שאני טועמת מחנותו של פלוני אינו יכול להפר לה. ר' יהודה אומר אם אין פרנס[ת]ה אלא מאותו חנות הרי זה יפר. קוכם שאני [עושה ו]אבא אוכל, ואמי אוכלת, ואחי אוכלין, אינו יכול להפר. קונם שאני טועמת ואוכלת מתאני העיר הזאת, מענבי העיר הזאת, יביא לה מעיר אחרת. מפירות העיר הרי זה יפר. במשנתנו (נדרים פי"א מ"ב): פירות מדינה עלי, יביא לה ממדינה אחרת. פירות חנוכי זה עלי, אינו יכול להפר. ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו, הרי זה יפר, דברי ר' יוסי. ובמשנה ג' שם: קונם שאיני עושה על פי אבא ועל פי אביך ועל פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר. ואף כאן הלשון והסדר אינם מתאימים למשנתנו, ואף קיים שינוי במסורת בין ר' יוסי לר' יהודה.

קגפשיטא שישנן בס"ז כמה הלכות קצרות שלא נחלק עליהן אדם מעולם, שהן מתאימות למשנתנו, וכן כמה מחלוקות של תנאים כבמשנתנו. והרי לא יעלה על דעת אדם שפוי לומר שיש כאן להכעיס, וכוונה מיוחדת לפסוק ולשנות שלא כרבינו הקדוש.

קדעל כל פנים כבר ראינו שמרובות מאד בס"ז ההלכות החולקות על משנת רבינו שאינן מצוייות כלל במדה זו בשום מדרש הלכה אחר. ואפילו בתוספתא, שעל פי עצם מהותה היא מוסיפה על משנתנו גם את הדעות החולקות, אין כל כך הרבה סתמות (לפי ערך גודל הספר) החולקות על משנתנו כמו בספרי זוטא. ולא עוד אלא שבס"ז נשתמרו לנו כמה הלכות שאינן בשום מקור אחר, ומהן הלכות תמוהות. וכבר ליקט הרמב"ם בספר המצות שלו כמה הלכות מספרי זוטא ופסק כמותן בחיבורו, כשם שעשה בשאר מדרשי הלכה. ואנו נדלג עליהן, ונציין להלן רק את ההלכות שלא הביא הרמב"ם ושאר הראשונים.

קהעמ' 229, שורה 4: ר' יהודה אומר הגג היה מקודש מן העליה שלא היו עולים לשם אלא פעם אחת לשלש שנים לתקן כולה עורב. ומכאן שגם אויר הגג נתקדש. ועיין בבלי פסחים פ"ו א', ירושלמי שם פ"ז הי"א, ל"ה ע"ב, ומה שהאריך באמבוה דספרי כאן, עמ' 90, הערה י"ט.

קועמ' 231, שורה 5: האשם זה הקרן. המושב זה החומש. לה' לאסרו לזרים. או יכול יהא מקודש לשם, ת"ל לכהן. והלכה זו שגזל הגר שניתן לכהן אסור לזרים אינה נמצאת במקום אחר. ויפה העיר הרח"ש הורוביץ שהכוונה היא שמועלין בדמים כל זמן שלא באו לידי כהן, וכמו שכתבו (בדרך שמא) בתוספות מנחות ע"ג רע"ב. ועיין באמבוה דספרי, עמ' 98, הערה י"ב.

קזעמ' 233, שורה 5: האיש (נשא ה', ט"ו) וקנא (שם, י"ד). לרבות שכינו שיקנא לו. והדברים תמוהים, ולא מצאנו שהשכן יכול לקנא במקום הבעל. ואם הכוונה ע"י שליחות הבעל, הרי אין כאן אלא חידוש של האחרונים. ולעיל לא ריבו אלא ב"ד גרידא, אבל לא שכינו.

קחואולי ושמא נכפלה בטעות ההי"א (של "האיש") מסוף המלה שלפניה ("מכתובתה"), וצ"ל: איש (כלומר, ושכב איש. ה', י"ג) וקנא (ה', י"ד), לרבות שכינו שיקנא לו, כלומר, חובה לקנא גם משכינו אם היא רגילה לדבר עמו, אעפ"י שבדרך כלל לא הקפידו על כך בא"י (עיין תוספתא סוטה פ"ה ה"ט, ירושלמי שם פ"א ה"ז, ר"ז ע"א), אלא כבבלי גיטין צ' סע"א (שלא נזכר שם "שכינה"). ועיין קידושין פ"א א' ("דשושבינתיה"). ונמצא שהמדרש שלנו תופס ראשון ראשון ("איש") ואחרון אחרון ("וקנא"), מה שאין כן לפי הנוסח שלנו נוקט המדרש אחרון ראשון וראשון אחרון.

קטעמ' 237, שורה 17: ונזרעה זרע. פרט לזרועה, לומר אין עוברה שותה. ויפה ציין הרח"ש הורוביץ לתוספות סוטה כ"ו א', ד"ה מעוברת. אבל רש"י שם והר"מ פ"ב מה' סוטה ה"ז ועוד סוברים שמעוברת שותה וכפשוטה של לשון בבבלי שם. ועיין אמבוהא דספרי, עמ' 137.

קיעמ' 241, שורה 3: לפי שאמרת גפן יין בעונש, אין טרוקטי בעונש. ומניין אתה אומר טרוקטי באזהרה, ת"ל וענבים לא יאכל. ויפה ציין הרח"ש למשנת נדה ספ"ט: כל גפן יש בה יין, ושאין בה יין הרי זה טרוקטי, מסתברת השערת החכמים שטרוקטי היא [ἄμπελος] τρυγητή, גפן יבשה שאינה עושה יין. ודורש התנא שבס"ז שהתורה אמרה (במדבר ו', ד'): מכל אשר יעשה מגפן היין, גפן שעושה יין, וטרוקטי היא גפן יבשה שאינה עושה יין, ונתמעטה מן הכתוב "גפן היין", ולפיכך איכר לוקה אם אכל מן היוצא ממנה, אבל מכל מקום היא באזהרה. והלכה מחודשת זו לא מצאתי במקום אחר.

קיאעמ' 243, שורה 14: לאשם הרי זה קנס. והוא כשמעיה במדרש במ"ר ספ"י: היה שמעיה אומר וכו' כבש לאשם, לפי שלא שמר עצמו מן הטומאה קנסה אותו תורה, כדי שיקבל עליו נזירות בטהרה, וכמו שפירש את הברייתא שלנו הרד"ל לעיל שם במדרש, אות צ"ו. ועיין להלן בס"ז ובהערות שם. עמ' 244, שורה 3: תורה אחת לכל הנזירים שיביא קרבן טומאה וכו', יכול שאת מרבה הנזיר נזירות שמשון. ת"ל זאת. ומדרשה זו לא נתמעט אלא מקרבן טומאה, ומשמע שנזיר שמשון מוזהר על הטומאה אלא שאינו חייב בקרבן על טומאתו, וכפשוטה של משנת נזיר פ"א סמ"ב. ובתוספתא כפשוטה ח"ז, עמ' 510, שערתי שכן פירש גם הירושלמי את משנתנו, ושלא כבבלי שם ד' ב'.

קיבעמ' 245, שורה 19: וגלח הנזיר. ר' שמעון השזורי אומר לא הנזירה. ולפי פשוטו, וכן מהמשך הדברים להלן בסמוך, משמע שאין אשה כזירה מגלחת כלל, שלא כמסורת הבבלי בנזיר מ"ה סע"א והתוספתא שם פ"ד ה"ו, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ז, עמ' 550 ובהערה 19 שם. ברם בבא זו אינה אלא במדרש הגדול, ושמא אינה מס"ז, וא"כ אין ראיה מן ההמשך (עיין מ"ש להלן, הערה 247), והם דברי ר' שמעון השזורי הם דברי ר' יוחנן הסנדלר שבס"ז להלן, עיין בבלי נזיר מ"ה סע"א הנ"ל.

קיגסוף עמ' 246: קרבנו לה' על נזרו. הרי כזרו כקרבן לומר כדרך שמועלין בקרבן כך מועלין בשער. ולא מצאנו בשום מקום שיהא חייב קרבן מעילה אם נהנה בשער. והרד"ל בהגהותיו למד"ר כשא ספ"י, אות קכ"ו, כתב: לאו דוקא מועלין, דליכא קרבן מעילה אלא אסור בהנאה כקודש קאמר. ותמה עליו באמבוהא דספרי (עמ' 185, הערה פ"ו) מהמשך המדרש כאן: ר' אלעזר ביר' שמעון אומר אין מועלין בשער. ולפי פירוש הרד"ל צריך לפרש בדברי ר' אלעזר בר' שמעון שאין מועלין בשער כוונתו שמותר בהנאה, והוא לא יתכן עיין ערלה פ"ג מ"ג ועוד. ובעל כרחנו שלת"ק מועלין ממש. עמ' 221, שורה 4: ובני אהרן מעכבין זה את זה.

קידעמ' 255, שורה 7: אמר ר' שמעון כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה היו כל הנרות מוסטרין כנגד נר האמצעי. ידיעה זו לא נמצאת בשום מקום אחר, ולא עוד אלא ששאר ההודעות בעניין זה נמסרו ע"י ר' אלעזר בר' יוסי שנכנס יחד עם ר' שמעון (לפי הבבלי מעילה י"ז ב') לגנזי רומא, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ד (יומא) סוף עמ' 775 ואילך, ובהערות שם.

קטועמ' 280, שורה 12: שיהו שוקלין שקלים וכו' ועל ידי כהן המאבד וכו'. עיין לעיל עמ' 39, ומה שהארכתי בזה במחברתי "תיקונים והשלמות לתוספתא כפשוטה סדר מועד", עמ' 4 ואילך.

קטזעמ' 281, שורה 5: פרט לשור שנגח והמית ויש לו עדים. כבר כתבנו לעיל, עמ' 40, שלפי פשוטו סובר תנא זה שאינו נאסר לקרבן אלא אם המית ע"פ שני עדים והקריבו לפני שעמד בדין.

קיזעמ' 282, שורה 9: נסך אל יהא מטיף. לפנינו הלכה חדשה. ועיין מ"ש באמבוהא דספרי, עמ' 330, הערה ל"ג.

קיחסוף עמ' 283: אי חלה יכול אף חלה אפויה ת"ל ראשית, הא כיצד יעמיד עריסה ויפריש מן המובחר. לא מצאנו מובחר בחלה, עיין ר"מ פ"ב מה' בכורים הט"ו ומאירי חלה, סוף עמ' 37. ובספרי שלח פיס' ק"י, עמ' 114, שורה 15: לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם שומע אני את הראשונה שבעיסות ת"ל מראשית עריסותיכם, מקצתה ולא כולה. אבל בכי"ר שם חסר "מקצתה ולא כולה", ולפי גירסא זו דורש בספרי את המלה "מראשית", מן האלפא, מן המובחר, דוגמת מנחות רפ"ח, ועיי"ש מ"ג ומ"ו. ועיין ירושלמי חלה פ"ד וה"ו, ס' ע"א, ובר"ש שם פ"ד מ"ו. ברם מן הסרוח על היפה (שאסור לעשות כן בוודאי) לחוד, ומן "המובחר" לחוד.

קיטעמ' 303, שורה 24: והשליך אל תוך שרפת הפרה כשהיא נושא להיבקע. משהיא נושא להבקע כשירה להזות ממנה. ר' מאיר אומר אין מזין ממנה עד שתיעשה אפר. ומעשי[ה] בבגדי כהונה וכהנים, המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר. הרח"ש הורוביץ בהערות ל"עד שתעשה אפר" ציין לנכון: ספרי שם, פרה פ"ד מ"ד, תוספתא פ"ד י"א. אבל מהרי"ן אפשטין בהערותיו לס"ז הוסיף: "ספרי כסתם שלנו". ולא דק, ובמשנה ובספרי לא נזכר כלל עניין ההזייה מאפר הפרה לפני שנעשית אפר, אלא בתוספתא פרה פ"ד הי"א: אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין ממנה עד שתעשה אפר, אבל דעת הסתם שלנו לא נזכרה לא בספרי ולא במקום אחר.

קכולפנינו חידוש גדול שמשעה שהתחילה הפרה להיבקע, והשליך לתוכה עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, יכול ליטול מאפרה, והוא כשר להזייה. ושמא צריך להמתין בהזייה עד שתיעשה הפרה כולה אפר, ודווקא אם הוציא מגוף הפרה מחוץ לגיתה צריך להחזיר אבל לא מאפרה. וצ"ע.

קכאריש עמ' 324: לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ארבע שעות. יכול אם עברו ארבע שעות לא יהא כשר, ת"ל תעשה תקריב. יכול קודם חצות, מנין אף לאחר חצות, ת"ל תעשה, תקריב. לפנינו חידוש גדול שאם לא הקריב את תמיד של שחר לפני חצות יכול להקריבו לאחר חצות. וכבר הבין לנכון הגר"י ענגיל שאין להוציא את הדברים מידי פשוטם, עיי"ש שהאריך ליישבו.

קכבעמ' 326, שורה 11: ר' חנניה אומר מניין אף האומר ליתן מתנה לחבירו, ליתן מתנה לעני, לעשות רצון אחרים, שיעשה מיד, ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה. הברייתא לא חילקה בין מתנה מרובה למתנה מועטת, בין מתנה לעני ובין מתנה לעשיר, ואפילו הבטיח לעשות בגופו טובה לאחרים אסור לו לאחר, ועליו לקיים את דיבורו מיד. ועיין ירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב, ט' סע"ג ואילך, סוף שביעית ל"ט ע"ד, ובבלי ב"מ מ"ט א'. ולא אמרו שם אלא במתנה מועטת לחבירו (או אפילו במרובה לעני), או במשא ומתן בדברים במסחר. אבל הדין דין אמת, ומדת חסידות שכר כאן. ועיין בס' יחוסי תו"א, סוף עמ' תנ"ג.

קכגעמ' 331, שורה 3: תהיינה. הלחם עליהם. תהיינה. תן ממונך עליהן וכו'. להלן (עמ' 75 הערה 1) הראינו על דרכו של המדרש שלנו להסמיך כמה דרשות לפסוק אחד בלי ציון של "דבר אחר" (או "ולצד השני") ומוציאים כמה הלכות מפסוק אחד. ושמא אין כאן אלא מליצה, כלומר: תן נפשך עליהן (עיין דב"ר שנביא להלן, עמ' 61, ובהערה 5 שם), תן ממונך עליהן. אבל מן המדרש שנביא להלן מוכח שלפנינו הלכה מיוחדת בכיבוש ערי מקלט, והוא תמוה. ועיין מ"ש להלן, עמ' 144 ואילך.

קכדובדב"ר כ"י אוקספורד (הוצ' ליברמן, עמ' 62): בוא וראה כחן של ערי מקלט, שבשביל ראמות גלעד טעה יהושפט והלך עם אחאב למלחמה וכו', ר' יודן בשם ר' איבו בדבר הלכה [ה]טעה אותו. א"ל כתי' שש ערי מקלט תהיינה. תני שיהו ששתן קולטות כאחד, ואם בטלה אחת מהן כולן בטלות. ובהערות שם פירשתי שהטעות היתה שאמנם אין עיר מקלט קולטת אלא אחרי שהפרישו ששתן, אבל אם כבר הפרישו אותן וחרבה אחת מהן (או כבשוה גוים) מפרישין אחרת תחתיה, כמו שמפורש בס"ז כאן: תהיינה שאם ניטלה אחת מהן (כלומר, אם כבשוה גוים) ימכר אחרת תחתיה, אם חרבו יבנו אותם, אינם צריכים שש (כלומר, אחרי שכבר היו קיימות מתחילה). ולפי זה אפשר לפרש שההלכה בס"ז "הלחם עליה" אינה אלא מתחילה, לפני שהפרישו את כולן ובזה טעה יהושפט, והמדרש אינו חולק על ספרי זוטא.

קכהעמ' 332, שורה 7: הרי מי שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמרו לו בן ברית הוא, הווי יודיע שכתוב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, א' להן אע"פ כן הורג הוא, א' רשע למות, קדם הורגהו, הצל נפשו שלזה בנפשו שלזה. וכן מי שהיה רודף אחר האשה לנאפה, אמרו לו בת ברית היא אשת איש היא הווי יודיע שכתוב בתורה מות יומת הנואף והנואפת. א' להן אע"פ כן נואף הוא, א' רשע למות, קדם הורגהו, הצל אשתו שלזה בנפשו שלזה. יכול יהרגו אותו משהרג וכו'. הרח"ש הורוביץ ובעל אמבוהא דספרי נתנו כאן כמה ציונים, ומכולן אינו שייך לכאן אלא אחד, והיינו הברייתא השנייה שבבבלי סנהדרין ע"ב סע"ב: ת"ש רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אם אמר יודע אני שהוא כן, פטור, על מנת כן אני עושה, חייב.

קכווהנה בברייתא שבבבלי שנו: פטור... חייב, ולפיכך אפשר לתרצה שמדברים בשלא יכלו להציל את הנרדף, ו"פטור" …"חייב" היינו כשיביאו את הפושע לבית דין, אבל בספרי זוטא מפורש שמדברים ברודף שהורגים אותו על אתר. ואף בבבלי שם לפי "אי בעית אימא" הבינו את הברייתא כמו שמפורש בס"ז כאן. ברם בבבלי שם שנו מפורש "אם אמר יודע אני שהוא כן פטור", ולפ"ז ברור שרודף צריך התראה אם ברודף אנן קיימין, אבל בספרי זוטא אפשר לפרש שההתראה היא משום שמא יפרוש ולא יעשה מעשה (ודינו כיכול להצילו באחד מאברין), עיין מ"ש ביד רמה שם ובמהרש"א ביחס לברייתא הראשונה שם, ואם אמר להם אע"פ כן הורגין אותו מיד, אבל אם שתק מחכים עד הרגע האחרון שיש בידם להציל, שמא יפרוש, ואין הורגין אותו מיד.

קכזכאמור לעיל, לא הבאנו כאן את ההלכות שהרמב"ם פסק על פיהן, או שהביאו אותן ראשונים אחרים, אבל מן הראוי להוסיף כאן הלכה משונה שהביאה הרמב"ם, אלא שיש מקום לפקפק שמא נפלה ט"ס בס"ז.

קכחוכן שנינו לעיל, עמ' 232, שורה 12: איש אשר יתן. מתנת איש מתנה אין מתנת קטן מתנה. אין לי אלא מתנת איש, ומנין את מרבה מתנת אשה ויורשי קטן, אמרת ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. וכ"ה הגירסא (בשינויים קלים) גם בילקוט כ"י, במה"ג, ובבמדבר רבה. ויפה העיר הרח"ש הורוביץ על דברי הר"מ פ"ח מה' גזילה ואבדה הי"א: נתן הגזלן את הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה, אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה. ואפילו היה הגזלן קטן, שאין מתנתו מתנה, אין יורשים מוציאין מיד כהנים. ושער החכם הנ"ל לנכון שרבינו המשיך את הברייתא שלנו בס"ז למ"ש למעלה, ופירשה בגזל את הגר שאין לו יורשים ומת הגזלן שאין היורשים מוציאין מיד כהנים אפילו אם נתן להם גזלן קטן.

קכטמתוך הדברים משמע שהקטן בעצמו יכול להוציא מן הכהן אם יחזור בו, משום שאין מתכת קטן מתנה, וכמו שאמרו בירושלמי מע"ש פ"ד ה"ד, כ"ה ע"א (ומקבילות בעירובין פ"ז, כ"ד ע"ג, גיטין פ"ה מ"ז סע"ב): הכל מודין שאין מתנתו (כלומר, של קטן שיש בו דעת, עיי"ש) מתנה, דכתיב (שמות כ"ב, ו') כי יתן איש. מתנת איש מתנה, ואין מתנת קטן מתנה. ואף שהר"מ פסק בפכ"ט מה' מכירה ה"ו: קטן וכו' ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת וכו', הרי אין כאן אלא מדברי חכמים (כמפורש בר"מ הנ"ל, והכל ע"פ הבבלי בגיטין כ"ט א'), וכאן מדאורייתא עסיקינן. ועיין מ"ש להלן בנספח עמ' 137.

קלברם הברייתא כאן קשה מאד, והרי לפי ההלכה אין גזל הגר ניתן לכהנים, אלא אם כן כפר הגזלן וכשבע, וקטן איכר בן שבועה לכולי עלמא, ומה עניין כהנים לכאן, כמו שתמה הרח"ש הורוביץ, ולא עוד היכן מצינו במתנת קטן (שאינה כלום מדאורייתא), שאין יורשיו יכולים להוציא מידי המקבל, והרי דין הברייתא הוא גם באכל הקטן את הגזילה ונתן לכהנים משלו (כלומר, מנכסים שהם שלו מדאורייתא), ולמה לא יוציאו היורשים מידי הכהנים? ועלינו להניח שיש כאן גזירת הכתוב, ולפנינו הלכה חדשה שלא מצאנו דוגמתה במקום אחר. ולא עוד אלא שסיגנון הברייתא מגומגם מאד, ו"מתנת אשה ויורשי קטן" משמעותם מתנת אשה ומתנת יורשי קטן.

קלאוכבר ראה הרד"ל בהגהותיו במ"ר כאן במקומו (פ"ח אות ס"ד) שפשוטו של מקרא של הפסוק שלפנינו (פ"ה, י') אינו מדבר בגזל הגר כלל, אלא במתנות כהונה, והכוונה שמתנות הקטן לכהנים אינן כלום, וכתב על הסיפא: "ואפשר צ"ל אפטרופסי קטן. ועיין גיטין כ"ב א' ". אבל קשה מאד להניח שבכל המקורות שהבאנו לעיל כשתבשה המלה המצויה "אפטרופסי" למלה "ויורשי". ומאידך גיסא עניין הברייתא לכאורה מכריח הגהה זו. ולפיכך נ"ל שצ"ל: מתנת אשה, מורשי קטן (ונתפרדה המי"ם של "מורשי" לוי"ו ויו"ד, ויצא: ויורשי), והיינו אפטרופסי קטן. ואעפ"י שהמלה "מורשה" במשמעות זו היא בספרות המאוחרת גרידא, דוגמת תשובת הגאון (אוה"ג גיטין, עמ' 103): "אם הרשה את עבדו הרשאה היא כדתניא, אין עושין אפיטרופ' וכו', ואם מינוהו אבי יתומי' הרשות בידו", אין הדבר מוכיח כלום. ואין מורשה אלא מי שקבל רשות (מב"ד, או מאבי היתומים). וכן בב"ר (פרשה ס"ח, ה'): הורשה לו וכו', ואם נותן לי רשות וכו'. ופשיטא שאם יש "מרשה" יש גם "מורשה", עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ו, כתובות, עמ' 357, ד"ה כשם.

קלבוברבעון לשוננו (חל"ב, תשרי טבת תשכ"ח, עמ' 91 ואילך) הראינו שהמלה היונית "אפיטרופוס" לא נתקבלה בכל מקום, ובשטר ארמי מזמן התנאים השתמשו במלה "אדון", ושערכו שם שבתקופה יותר קדומה קראו לאפטרופוס "דרך" כלומר, מורשה, עיין מש"ש. ובאבות דר"ן נו"ב פ"א, ג' ע"א: ודורך אחד לצפון וכו'. ובמקבילות: משגרו וכו'. ולפ"ז אין לתמוה ככל שהתנא שלנו בחר כאן במלה עברית (במקום האפיטרופוס היוני), והפירוש בברייתא זו הוא כפירוש הרד"ל, שהקטן אינו תורם, אבל המורשים שלו תורמין, ואינו עניין לגזל הגר. וצ"ע.

קלגסוף דבר מכל האמור לעיל מתגלה לפנינו מדרש שופע חידושים שאין דוגמתו במדרשי הלכה אחרים (לפי ערך גודל הספר).