ספרי זוטא; מדרשה של לוד — מאמר א׳

בכבר ראו החכמים שהטרמינולוגיה של המדרש שלנו משונה משאר המדרשות, כגון "יכול" במשמעות חיובית, "לצד שני" במקום "דבר אחר" וכדומה. ברם לא זו בלבד, אלא כל לשונו וסיגנונו משונה משאר מקורות חז"ל. ונציע כאן כמה דוגמאות.

געמ' 236, שורה 4: אם עשית חפץ זה וכו'. ובילקוט חסרה המלה "חפץ". ובמקורות שלנו לעשות חפציו (חפצי ביתו), כוונתו לעשות צרכיו (צרכי ביתו).

דעמ' 243, שורה 22: רואה אני להקל ולהחמיר, כלומר לדרוש קל וחומר. ובמה"ג: רואה אני לקל וחומר שאמרת.

הסוף עמ' 246: שיביא שלש בהמות ויקום. כלומר, ויעמוד, ויצא ידי חובתו.

ועמ' 248, שורה 21: יעביר כעסו ממך ויהפוך פניו כלפי אצלך. החצי השני הוא פירוש לחציו הראשון, כלומר לא יהפך פניו ממך, כמו שאמרו (בבלי חגיגה ה' ב') "עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה", אלא יהפוך פניו כלפי אצלך. ועיין בהערות הרח"ש הורוביץ, ולא ידעתי מה דחקו. ובילקוט: ויהפוך פניו אליך.

זעמ' 253, שורה 5: עדיין הדבר חלוק. הדיבור הרגיל בספרות התנאים הוא: עדיין הדבר שקול.

חעמ' 258, שורה 5: ובחצות היום כיון, כלומר, בדיוק. ואעפ"י שמשמעות זו ל"כיון" מצויה גם במקורות אחרים, אבל היא חביבה ביותר על התנא שלנו. וכן להלן, עמ' 262, שורה 5: יכול כיון שתבאר בשעת מלחמה. ומניין על שדפון וכו'. והכוונה יכול דווקא שתבואו וכו'. ובסיגנון הרגיל: אין לי אלא בשעת מלחמה, ומניין וכו'. ולהלן עמ' 264, שורה 20: אלא עכשיו אנו נכנסים כיון אל ארץ ישראל מיד, והכוונה: ישר, מבלי להתעכב במקומות שונים. ובספרי שם פיס' ע"ח, עמ' 75: לא כשם שבראשונה נוסעים וחונים, אלא מיד לארץ ישראל. והתנא שלנו השתמש בכל הגיוונים של משמעיות המלה "כיון".

טעמ' 260, שורה 5: מה אם שומע אני בדבר קצר משניהן.

יעמ' 261, שורה 8: לימדתך תורה להיות שולחני.

יאעמ' 262, שורה 19: רבה כל כתובתם, כלומר, כל הכתוב בהם.

יבעמ' 265, שורה 7: ומקום היה בעירי. הרח"ש הורוביץ מגיה (בדרך אולי): וקומיס הייתי וכו'. ושמא צ"ל: ומקום היה [לי] בעירי, כלומר, מקום נכבד, על דרך הכתוב (ש"ב ז, י'): ושמתי מקום לעמי (עיי"ש בתרגום), וכמו שאמר בן עזיי (תוספתא יומא פ"ב סה"ז ומקבילות): ובמקומך יושיבוך, וכמאמרו באבות פ"ד מ"ג: ואין לך דבר שאין לו מקום.

יגריש עמ' 277: אתם הייתם יוצאים פתח שאצא אלי בזכות, ואיוב עבדי היה יוצא פתח שאצא אני והוא בזכות. והכוונה, כנראה, אתם הייתם יוצאים פתח [קטן] שאצא אני וכו', היה יוצא פתח [גדול] וכו'. ועיין פסיקתא דר"כ, החדש הזה, הוצ' ר"ד מנדלבוים, עמ' 87, ומקבילות.

ידסוף עמ' 286: לא אנוסה ולא מוכרעת. הסיגנון הרגיל הוא: ולא מוטעת (כלומר, ע"י אחרים, עיין רש"י זבחים ק"ח רע"ב ור"ה כ"ה סע"א), עיין בציוניו של הר"א פינקלשטין לספרי שופטים פיס' קמ"ט, עמ' 204, שורה 12. וכן גם בתוספתא שבת פר"ג סהי"ד וביצה פ"ד סה"ד ובכ"מ בספרות חז"ל. ושמא היא טעות סופר לפנינו בס"ז כאן, וצ"ל: מוטעת, עיין בשכר"ס כאן, ולעיל, עמ' 260, שורה

טועמ' 289, שורה 8: ולא תתורו אחרי לבבכם. אל יהא לבד ילילך וכו'. ובפירש"י (במדבר ט"ו, ל"ט): הלב והעינים הם מרגלים לגוף. וניסח ע"פ ס"ז כאן.

טזעמ' 294, שורה 22: שהבנות נגררות (כלומר, אחרי בעליהן) לאכול בתרומה, אין הבנים נגררים לאכול בתרומה. ועיין לעיל בסמוך שם.

יזעמ' 299, שורה 17: תן לי סאה אחת ואני מחלל על גרנך וכו' הילך סאה אחת וחלל לי על גרני. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"א (דמאי), עמ' 257.

יחעמ' 303, שורה 20: ולא אזוב תלוי בשמו, ולא תלוי בשם אחר. מכאן היה ר' שמעון אומר צפור תלויה בשמה, שמן תלוי בשמו, יין תלוי בשמו כשר לנסכים. ובסיגנון הרגיל: שאין לו שם לואי, ולא שיש לו שם לואי. ועיין מ"ש לעיל עמ' 20.

יטעמ' 307, שורה 17: כל כך מבלעדי נבילה אי אפשר (כגירסת הילקוט) לך לחיות.

כעמ' 313, שורה 11: כן היינו ניתקלים בהר הזה.

כאשם, שורה 26: פרט לנטף ולמבוע החולט (צ"ל: הקולט), עיין מ"ש לעיל עמ' 62.

כבעמ' 317, שורה 18: אמר ר' אלעזר ביר' שמעון וכי ישׁ בעיניך משהלכו אצל משה וכו'. ובבבלי ב"ב קי"ט ב': אפשר עמדו לפני משה וכו'. ועיין גם להלן עמ' 329, שורה 21.

כגעמ' 320, שורה 17: שלא יהא תומהן, כלומר, שלא יהא מתמיה (על דרך אימתן, מטיל אימה). ועוד נדון להלן עמ' 87 בפיסקא זו. שם, שורה 18: כדרך שמלכי אומות העולם עושין שהן מוציאין את בני דוויה למלחמה ויושבין להן בתוך בתיהן. בספרי שם פיס' קל"ט, עמ' 185: לא כדרך שאחרים עושים שהם משלחים חיילות, והם באים לבסוף וכו'.

כדעמ' 328, שורה 3: הרי זה תשובת צד. ממה שזה חמור יהא זה קל, וממה שזה קל יהא זה חמור.

כהעמ' 332, שורה 9: שהיה רודף אחר האשה לנאפה. ובילקוט: לאנסה.

כוובל נסיח את דעתנו מן העובדא שרוב המדרש שלנו נשרד בספרי מלקטים, והביטויים המקוריים המיוחדים לס"ז כטשטשו הרבה בדרכם עד שהגיעו אלינו. כמה מן הדיבורים נפגעו ע"י קולמוסי הסופרים והמגיהים, אבל חלק גדול מהם "תוקן" ע"י המאספים עצמם. דרכו של בעל מדרש הגדול היא להרכיב ולצרף מקורות שונים ולנסח ע"פ הרמב"ם; וביחס לס"ז הוא לפעמים מתחיל בס"ז, מסיים בס"ז ומכניס באמצע מקור אחר, ואפילו פסק הרמב"ם, וכן דרכו בשאר ספרי חז"ל. לעומת זה לא נגע ע"פ רוב במלים בודדות קשות, והשאירן כמות שהן, ואם נשתבשו אח"כ הרי אין כאן אשמת המלקט, אלא רשלנות, או "תיקון" סופרים, כבשאר ספרים. מאידך גיסא נתן הילקוט את שם המקורות ששאב מהם, ולא כתב דברים מעצמו בסיגנון של מדרש, אבל נראה שבעל הילקוט בעצמו החליף ושינה מלים בודדות בדבורים יותר פשוטים, או שהשמיט את המלים הקשות שאינן משנות את העניין, כן, לדוגמא, בעמ' 236, שורה 4: אם עשית חפץ זה, ובילקוט השמיט את המלה "חפץ"; עמ' 248 שורה 21: כלפי אצלך, ובילקוט: אליך; עמ' 253, שורה 5: עדיין הדבר חלוק, ובילקוט: תלוי. עמ' 320, שורה 19: בני דוויה, ובילקוט: לגיונם, עיין מ"ש על כ"ז לעיל. וכן בעמ' 317, שורה 3: ומה ראה לשפען כאן, ובילקוט: לייחסו (צ"ל: לייחסן) כאן. עמ' 301, שורה 6: ובלבד שיעבירם במכחול. בילקוט חסרה המלה "במכחול", והיתה לפניו שם מלה אחרת שלא היה רגיל בה, והשמיט אותה, אבל במה"ג כשתמרה המלה בצורה משובשת. וכן רגיל במה"ג הכתיב של א"י "שיזרה" וכדומה, ובילקוט שדרה. ועיין מ"ש על דרכו של הילקוט רע"צ מלמד במבואו לספרו מדרשי הלכה בתלמוד בבלי, עמ' 68 ואילך.

כזופעמים בשעה שהמלה נמסרה במשמעות אחרת מן המשמעות הרגילה היא נחלפת גם בילקוט וגם במדרש הגדול. וכן בפרשת חוקת בקטעים מן הגניזה: והיו מבקשים לחטאות את בשרה, כלומר להטיל טומאת מי חטאת על בשרה. אבל בילקוט ובמה"ג: לטמאות את בשרה, והחליפו את המקור בפירושו. וכן שם בקטע מן הגניזה: וכל שאין לו טומאה אל ייפח כוחו להציל. ועיין גם לעיל שם, שורה 18, ובהערת מהרי"ן אפשטין. והכוונה אל ינפח כוחו, בל יפקיע כוחו להציל. ובילקוט: לא יפה כחו להציל. ובסיגנון הרגיל: אל יורע כוחו. ולהלן נעמוד על סיגנון זה.

כחולא זו בלבד אלא התנא שלנו חביבים עליו ביטויים מיוחדים שאינם מצויים כלל במקורות שלנו, ואף יצר דיבורים מחמת הטעמים שנעמוד עליהם להלן בפ"ד. ולפנינו הוכחה נוספת שהמדרש שלפנינו אינו שייך לאותו בית המדרש שסודרו בו שאר מדרשי ההלכה.

כטואשר לתנאים שנזכרו בספרי זוטא, כתב מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 745: "גם נזכרו בס"ז כמה וכמה תנאים שאינם שכיחים כלל בשאר מדרשי הלכה, כר' יונתן בן המשולם ור' חנינא (חנניה), אלעזר בן מתיא ושמעון בן פנחס ור' שמעון בן חנינא ור' נהוראי ואיסי בן מתיא", אנו נדלוג על ר' יונתן בן המשולם ור' חנינא, על אלעזר בן מתיא ור' נהוראי שנזכרו גם במקורות אחרים, ונציע ע"פ סדר א"ב את התנאים שלא בא זכרם במקום אחר כלל.

לאלעזר בן נחמיה (פרש' חוקת, בקטעים מן הגניזה) ר' אסי בן מתיה (הוצ' הורוביץ, עמ' 319, שורה 18) ר' יונתן בן דורס (הוצ' הורוביץ, עמ' 332, שורה 13) ר' יוסי בן לוי (הוצ' הורוביץ, עמ' 322, שורה 11) פפייס איש אונן (הוצ' הורוביץ, עמ' 281, שורה 11. ועיי"ש בשנו"ס) ר' שמעון בן חנינא (הוצ' הורוביץ, עמ' 302, שורה 14 ואילך) ר' שמעון בן נחוניא (הוצ' הורוביץ, עמ' 243, שורה 1) ר' שמעון בן פנחס (הוצ' הורוביץ, עמ' 307, שורה 12)

לאהוצאתי מרשימה זו את יהושע בן גמלא שנזכר בעמ' 328, שורה 1, משום שהנוסח מיוסד על גירסת הילקוט בדפוסים, ובילקוט כ"י לנכון: יהושע בן ממל, וכן הוא להלן שם, שורה 8 (אפילו בילקוט בדפוסים). וכן הוצאתי את ר' יונתן בן המשולם שנזכר בעמ' 302, שורה 3, ועמ' 328, שורה 1, 8, משום, שכנראה, הוא אותו תנא שהביאו בתוספתא דמאי רפ"ג ועוד.

לבבדומה לזה נשנו בס"ז כמה מחלוקות של ב"ש וב"ה שלא נזכרו במקום אחר.

לגוכן בעמ' 244, שורה 8: בית שמאי אומרים נודרין לנזירות, ובית הלל אומרים אין נודרין שמא ינזר לחייו. אמרו להם בית שמאי וכו'. עיין מ"ש ע"ז לעיל עמ' 19.

לדעמ' 286, שורה 9: בשגגה. שתהא שגגה מתחלה עד סוף, לא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד, תחלתו שוגג וסופו אנוס, תחלתו מזיד וסופו שוגג, תחלתו מזיד וסופו אנוס, תחלתו אנוס וסופו שוגג, תחלתו אנוס וסופו מזיד. בית שמאי אומר נידון על השגגה ואחר כך נידון על הזדון ועל האונס. ובית הלל אומר אם אין שגגה מתחלה עד סוף הרי זה פטור.

להובפירוש הדברים נראה שמיעט הכתוב אם תחילת המלאכה בשבת היתה בשוגג, ולפני שנגמרה הזיד, או שתחילתה בשוגג ובגמר מלאכה היה אנוס, או שבתחלה היה מזיד ובסופו שגג, או שבתחלתה היה מזיד ובסופה אנוס, או תחלתו אנוס (כגון שאנסוהו גוים, וכדומה) וכו'. ולא נחלקו בית שמאי אלא על שתי הדוגמאות הראשונות, והם סוברים שאם תחילתה בשוגג ובסופה הזיד ממש,

לואו שהיה בסופה אנוס, חייב, מפני שאנו דנים על השגגה תחילה, שהרי עיקר המלאכה היה בשוגג, ואח"כ אנו דנים על הזדון ועל האונס, ובזה כבר לא עשה כלום. וב"ה חולקים וסוברים שאם אין שגגה מתחילה ועד סוף פטור מן הקרבן, משום שידיעה, וכל שכן זדון ממש, פוטרים אותו מן הקרבן. וסתם משנתנו בשבת ספי"א היא כבית הלל.

לזעמ' 304, שורה 22: היה נסר מונח על תנור ועל גבי כיריים ועל גבי מעטן של זיתין, ולגין של חטאת תלוי בה, בית שמיי פוסלין ובית הלל מכשירין. ועיין במשנת פרה פ"י מ"ד, ובהערות הרח"ש הורוביץ במקומו.

לחעמ' 311, שורה 11: תנור שניקב מעיניו, שיעורו מלא חוץ תמרה כפול דברי בית שמי, בית הלל או' מלא כוש דולק.

לטעמ' 313, שורה 18: עושה בית הפרס אפילו בביקעה גדולה דברי בית שמיי, בית הלל או' מאה אמה. ומשנתנו (אהלות רפי"ז) כב"ה.

מעמ' 326, שורה 9: הלל היה אומר הרי מי שאמר קונם לבית הזה שאני נכנס וכו', יכול יתן הנייתו של בית ויכנס לו וכו'. ופעמים סותם המדרש כב"ש. וכן בעמ' 241, שורה 18: מי שניזור בארץ טמאה ובא לו לארץ טהורה, יכול יגלח וישלח פרע שני, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע. גדל פרע הוא. והוא כב"ש בנזיר פ"ג מ"ד. ומ"ש אח"כ אינו מס"ז.

מאנמצאנו למדים שבמדרש שלפנינו המשונה בהלכותיו, בסיגנונו ובלשונו כשתמרו לנו שמות חכמים ומסורות שאינם נמצאים במקורות אחרים. מאידך גיסא הצביעו החכמים על העובדא שרבי לא כזכר במדרש זה אף פעם. אמנם הדברים לכאורה אינם מדוייקים, שהרי בס"ז עמ' 256, שורה 17, מפורש: ולא יעבוד עוד (במדבר ח', כ"ה). רבי אומר הואיל ואמרה תורה יעבוד (כלומר, "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבדת אהל מועד", שם, כ"ד), ואמרה תורה שלא יעבוד, אם למדת שהוא עובד שנת עשרים וחמש, יכול יעבוד כל עשרים וחמש, ת"ל ולא יעבוד עוד. והדברים סתומים מאד, ולית להון פיתרא. ונראה שנשמטה כאן אות אחת, וצ"ל: אם למדת שהוא עובד [מ]שנת עשרים וחמש (כמפורש בכתוב: מבן חמש ועשרים שנה ומעלה) יכול יעבוד כל עשרים וחמש (כלומר, משנכנס לעשרים ושש עד חמשים, ועד בכלל) ת"ל ולא יעבוד עוד, כלומר, אינו עובד אלא עשרים וארבע שנים, שהרי כאן אינו כתוב: ומבן חמשים שנה ומעלה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד, ויש כאן מיעוט מפורש.

מבברם פיסקא זו אינה בילקוט והובאה במדרש הגדול בלבד. ולעומת זה לא הביא במה"ג את הברייתא בספרי שם פיס' ס"ג, עמ' 60. ולפיכך כ"ל ברור שבעל מה"ג כיוון לספרי הנ"ל, וגרס שם רבי אומר (כגירסת כל כתה"י, עיין בשכר"ס שם). והגירסא בספרי משובשת, וכל המפרשים הגיהו ונדחקו בפירושה. והראב"ד ורבינו הלל בפירושו (ט"ז ע"א) הגיהו ופירשו שלרבי עובד בשנת חמשים, משום אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, עיי"ש. ושלא בצדק הכניס הרוז"ש הורוביץ ברייתא זו לתוך ספרי זוטא, והיה צריך להביאה בפירושו לספרי הנ"ל, שהרי בעל מה"ג בלבד שמר עליה בנוסחתה הנכונה. סוף דבר צדקו החכמים שאמרו שרבי לא נזכר אף פעם בספרי זוטא (כפי שהוא מצוי בידינו). ונראה שמכל מקום לא יצאו החכמים ידי חובתם, אף שהוכחנו שצדקו במסקנא שלהם, משום שעיקר העוקץ הוא לא בכך שרבינו הקדוש לא נזכר בספרי זוטא, אלא בזה שהלכותיו מצויות במדרש שלנו, אבל שלא בשמו.

מגוכן בעמ' 247, שורה 4: כן יעשה על תורת נזרו. זה הנודר בנזירות כחול הים, שבכל שעה שרוצה להקל מראשו יקל. יכול אף האומר הרי עלי נזיר[י]ות כן, אמרת לא אמרתי אלא כן יעשה על תורת נזרו. והיא כשיטת רבי בנזיר פ"א מ"ד, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ ומ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ז, עמ' 508.

מדעמ' 248, שורה 21: ישא ה' פניו, יעביר כעסו ממך ויהפוך פניו וכו'. בספרי פיס' מ"ב, ריש עמ' 46 (בכ"י לונדון, רומי ומדרש חכמים): רבי (בכי"ל: ורבי) אומר ישא ה' פניו יעביר כעסו ממך (בדפוסים בטעות: ד"א רשא וכו'). ולפנינו בס"ז הרחבה ופירוש לדברי רבי, עיין מ"ש לעיל, עמ' 76.

מהעמ' 251, שורה 17: אין צב אלא קמורות, שכ' בצבים ובפרדים (ישעיה ס"ו, כ'). והוא כרבי בספרי שם פיס' מ"ה, עמ' 50 (בשינוי לשון).

מועמ' 255, שורה 10: מניין שהמנורה מן המשוך אמרת מקשה תעשה המנורה (שמות כ"ה, כ"א). אין לי אלא מעשה המנורה, מניין לרבות קנים ופרחים ת"ל תעשה. ולהלן שם, עמ' 256, שורה 4: חומר במנורה מבחצוצרות ובחצוצרות מבמנורה שהמנורה אינה אלא מן המשוך, אם אין לו מן המשוך אל יעשה משאינו משוך, אם אין לו של זהב עושה הוא מן הכסף, או מן הנחשת וכו', שהחצוצרות אינן אלא מן המשוך, אם אין לו מן המשוך עושה הוא משאינו משוך, אם אין לו של כסף אל יעשה מן הזהב ומן הנחושת. ובספרי שם פיס' ס"א, ריש עמ' 59: מקשה אין מקשה אלא מין קשה, מעשה אומן, מעשה קורנס. ופירש רבינו הלל (ט"ו ע"ב, וערי"ש ט"ו ע"ג): אית דמפרשי מין קשה, מין משך כדמתרגמי' מקשה נגידא, שתהא הזהב של מכורה עשת, שלא נעשה בה מלאכה אחרת בעולם, ונמשך באומנות האומן ע"י קורנס. והכי תני בספרא (צ"ל: בספרי) זוטא ומנין שהמנורה מין המשוך מקשה תעשה המנורה, ותני נמי למטה שהמנורה אינה [אלא] מן המשוך, אם אין לו משוך לא יעשה מישאינו משוך, דהיינו זהב משוך.

מזלפי פירוש רבינו הלל הברייתא שלנו היא כדברי רבי בספרי הנ"ל, עמ' 59, שורה 6 ואילך, ועיין גם בבלי מנחות כ"ח, ב'. ברם לולא דברי רבינו היה אפשר לפרש ש"משוך" פירושו שהוא מושך את כל חלקי המנורה מחררה אחת של זהב, ואינו מדבק לה שום אבר, כמפורש בספרי הנ"ל: או יעשה איברים איברים ת"ל ממנה יהיו. וכן בברייתא דמלאכת המשכן פ"ט: שומע אני יעשה אברים אברים וידביקם לה, ת"ל ממנה יהיו. ובס"ז דורש מלשון "מקשה" שאין מקשה אלא "משוך", שהכל בא מחתיכה אחת. ובברייתא דמלאכת המשכן רפ"י: עשאה כמין עשת, או כמין קורה, ועשה מיריכה ולמטה גביעים כפתורים ופרחים, ומשך הימנה שני קנים וכו', ומשך הימנה שני קנים וכו'. וכן בפיוטי יניי, עמ' קפ"ח: [דב]קים לא היתה, מעשת נהייתה וכו', וארבעים ושנים כלים היו בה, ומשך כולהם היו ממה ובה. ולפ"ז עשת לחוד ו"משוך" לחוד, והלכה זו שבס"ז איכה של רבי בספרי, אבל ההלכה בעניין שאר מתכות והחילוק בזה בין המנורה והחצוצרות היא כדעת רבי בספרי.

מחעמ' 293, שורה 3: עבודת מתנה אתן את כהונתכם. מקיש עבודת מתנה לכהונתכם, מה זו בנטילת ידים, אף זו בנטילת ידים. או מה זו אינה אלא בקדוש ידים ורגלים, יכול אף זו לא תהא אלא בקדוש ידים ורגלים, אמרת לאו, זו לפי צורך העבודה וזו לפי צורך העבודה. בספרי קרח פיס' קט"ז, עמ' 133 (לפסוק הנ"ל): ר' אומר לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש, מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואח"כ עובד, כך אכילת קדשים בגבולים מקדש ידיו ואח"כ אוכל, אי מה להלן ידיו ורגליו אף כאן ידיו ורגליו, אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו מקדש ידיו ורגליו, מקום שאין צריך אלא ידיו אינו מקדש אלא ידיו. כמצינו למדים לנטילת ידים מן התורה. וסתם ס"ז כאן הם דברי רבי בשנוי לשון.

מטרמז ברור נגד בית הנשיא ומינוייו נשרד בס"ז, עמ' 320, שורה 16: על העדה. שלא יהא תומהן, כמו שנא' מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים (ש"א י', י"א). הכוונה ברורה, הדרשה היא שלא ימכו על העדה אדם שיתמהו עליו ויאמרו מה ראה פלוני לישב בישיבה. וכן אמרו בתוספתא (עדיות פ"ג סה"א): וכשהושיבוהו בראש היו תמהין עליו הכל. לעומת זה אמרו בספרי דברים פיס' י"ג (הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 22): רבן שמעון בן גמליאל אומר אין כל ישיבה וישיבה יושבת עד שהבריות מרככות אחריו (כ"ה ברוב הנוסחאות) ואומרות, מה ראה איש פלוני לישב ומה ראה איש פלוני שלא לישב, לכך נאמר וידועים לשבטיכם, שיהיו ידועים לכם. לכאורה שתי הדרשות אחת היא, אבל אינו כן. לפנינו הוא ציווי הקב"ה למשה, והכוונה לפסוק (במדבר כ"ז, כ'): ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת ישראל, כלומר, ולא יתמהו, אבל בספר דברים (א', י"ג) אמר משה לישראל: הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם, כלומר, בחרו אתם בעצמכם בראשים, אחרת תרככו אחריהם כדרככם, ולא עשה כן משה אלא מרוב ענוותנותו. וממשיך בספרי שם: יכול אם מכיתם אתם אותם הם ממונים, ואם לאו אינם ממונים, ת"ל ואשימם בראשיכם, אם אני ממנה אותם הרי הם ממונים, ואם לאו אינם ממונים וכו'. וכן אמר ר' יוחנן בבבלי סנהדרין (ח' א'): אמר לו משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמך (עיין דק"ס), אמר לו הקב"ה טול מקל והך על קדקדם, דבר אחד לדור, ואין שני דברים לדור. לדעת התנא בס"ז יש כאן ציווי הקב"ה, הלכה לדורות, ולא ממידת ענוותנותו של משה רבינו. לדעת רשב"ג הנשיא ממנה, משום שבין ובין כך תמיד ירננו הבריות אחרי המינוי, והנשיא הוא המכריע לפי שיקול דעתו, ומשה אמר לבני ישראל "הבו לכם", משום שהכיר אותם שכן דרכם לרכך.

נובספרי בהעלותך פיס' צ"ב, עמ' 93: אשר ידעת כי הם זקני העם, אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני. כי הם זקני העם. מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה אלא א"כ יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרככות עליו ואומרות איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם. והכוונה שהכל תלוי במשה, והוא צריך לדעת אם הם ברורים לפני ה' (להלן בספרי פיס' ק"מ, עמ' 186: קח לך את שבלבך, קח לך מה שבדוק לך), ואם יושיב אותם בישיבה של מטה ישבו גם בישיבה של מעלה, ולא יסתלקו עד שגם הבריות יסכימו עליהם. וכן במדרש הלל: בשמים ובארץ מלמד שאין מושיבין את האדם בישיבה של מטה עד שמושיבין אותו בישיבה של מעלה, וכל בני אדם מסתכלים בו ואומרים פלוני כשר, פלוני חסיד וראוי להיות חכם וכו'. ובספרי וזאת הברכה פרס' שמ"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 403: כשהנשיא מושיב זקנים בישיבה של מטה שמו הגדול משתבח מלמעלה וכו'. הכל איפוא תלוי בדעת הממנה, ואינו מחוייב להשגיח בדעת הבריות, וכדברי הירושלמי בתענית (פ"ד ה"ב, ס"ח ע"א): ובגין צווחה עבדיך? כלומר, וכי מפני מחאת אנשי ציפורי וצעקתן נגד המינוי עושין מעשה, אתמה. והכל ברוח הנשיא, וכספרי דברים הנ"ל, וכמאמרו של ר' יוחנן בבבלי סנהדרין הנ"ל.

נאלעומת זה, ריש לקיש, שהתנגד למינוי דיינים שאינם ראויים (סנהדרין שם ז' ב'), אמר: כיון שנעשה אדם ראש מלמטה נעשה רשע מלמעלה. ממש ההפך מפתגם הספרי הנ"ל.

נבואף בר' נתן הבבלי נהג מסדר ס"ז כשם שנהג ברבינו הקדוש. והרח"ש הורוביץ בהקדמתו לספרי, עמ' י"ח, הוכיח שכמה וכמה סתמות בס"ז הם כר' נתן, ומהם הלכות שהן דעת יחיד. ואף אם ננכה כמה מהם עדיין בידינו הרבה סתמות כמותו. והרח"ש הורוביץ בהקדמתו הנ"ל (עמ' י"ט) נקט בזהירות מרובה שלא להסיק מסקנות מרחיקות לכת מעובדא זו, וסיים: על כל פנים עובדא היא שקיימות כמה דרשות בספרי זוטא המיוחסות במקורות אחרים לר' נתן, בשעה שבס"ז לא נזכר שמו בשום מקום. לפי השיטה המקובלת על חכמי זמננו היינו צריכים להסיק שהמסדר האחרון של ס"ז הוא ר' נתן! ברם דבר זה אינו אפשרי, שהרי ר' אלעזר בר' שמעון (חברו של רבי) נזכר בשמו בס"ז לא פחות מתריסר פעמים, ואף ר' יוסי בר' יהודה נזכר בשמו, וכן דוסתאי בן יהודה.

נגהמסקנא היא איפוא להפך. המסדר השתמש הרבה במשנת ר' נתן ובמדרשיו, אבל משום איזה טעם לא הזכיר את שמו, כשם שלא הזכיר את שמו של רבינו הקדוש. ובבבלי הוריות י"ג ב': ניקניסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו. אסיקו לר' מאיר אחרים, ולר' נתן יש אומרים. ואמנם במשנה לא נזכר ר' נתן אף פעם, ואף שכמה סתמות כמותו. מסדרו של ס"ז נהג מנהג זה בין ברבי ובין בר' נתן. ובני ר' חייא (יהודה וחזקיה) אמרו (בבלי סנהדרין ל"ח א'): אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן ראש גולה שבבבל ונשיא שבא"י. לפי המסורת היה ר' נתן בנו של ראש הגולה בבבל, והמסדר של המדרש שלנו "קנס" את שני בתי האבות.