מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםקונטרס מתן תורה — מאמר ו'; החירות 2
אחירות היחיד
בחירות היחיד והחובה בשמירתה
יא. עתה באנו לידי הבנה גם בחירות היחיד על תוכנה המדויק. אשר זה אמור רק על בחינת גורם הא' שהוא ה'מצע', שהוא בחי' חומר הראשון של כל אדם. דהיינו כל בחי' הנטיות הבאות אלינו בירושה מאבותינו ואבות אבותינו, אשר באלה נבדל האחד ממשנהו.
גכי תראה אשר אלפי אנשים שיש סביבה אחת לכולם, [דהיינו] גם באופן אשר ג' גורמים האחרונים פועלים על כולם במידה שווה – עם כל זה לא תמצא ביניהם שני אנשים שתהיה להם תכונה אחת. והוא מטעם שכל אחד מהם יש לו מצע מיוחד לפי עצמו לבדו.
דשזה דומה כמו המצע של החיטה, שאף על פי שמשתנה הרבה מכוח ג' הגורמים האחרונים, עם כל זה תשאר עליו צורת החיטה הקדומה, ולעולם לא יקבל צורת מין אחר. כן הדבר הזה, אשר כל מצע שפשט הימנו צורה הקדומה של המולידים, ולבש צורה החדשה המותנית מכוחות ג' גורמים שנוספו אליו, והשתנה הרבה על ידיהם – עם כל זה צורה הכללית של המולידים לא תאבד הימנו, ולעולם לא יוכל לקבל צורה של אדם אחר, שדומה בערכו כערך השעורה לחיטה.
השהרי כל מצע ומצע יש לו לעצמו שלשלת דורות ארוכה, מכמה מאות דורות, אשר אותו המצע כלול מהמושכלות שבכולם. אלא שאינן מגולות בו באותן הצורות שהיו נמצאות באבותיו, דהיינו בצורות של מושכלות, אלא רק מבחינת פושט צורתן. ועל כן עומדות בו רק בצורות של כוחות פשוטים שנק' נטיות ואינסטינקטים, מבלי שיודע טעמן להבין למה עושה כן, כנ"ל. ולפיכך לא יצויר לעולם שיארע שיהיו שני אנשים בתכונה שווה.
ויב. ותדע אשר זהו הרכוש האמיתי של היחיד, שאסור למישהו לפגוע בו או לשנותו. כי סופן של כל אלו הנטיות הכלולות במצע, להתפעל ולקבל צורות מושכלות כשיתגדל אותו היחיד ויעמוד על דעתו, כמבואר לעיל. ומכוח חוק ההתפתחות השולט בכל השלשלת ההיא, הדוחף אותה תמיד קדימה, כמבואר במאמר השלום, נמצא עוד שסופם של כל נטיה ונטיה להתהפך למושכלות מאד גבוהות וחשובות לאין ערך. נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד ועוקר אותה ממנו, הוא גורם שתאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא שעתידה לצאת בו באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא לא תארע עוד לעולם בשום גוף אחר זולתו.
זוכאן צריך להבין שבשעה שאיזו נטיה מתהפכת ומקבלת צורת מושכלה, אין עוד יותר להכיר בה הבדלות של טוב ורע. כי הבדלות אלו ניכרות רק בו בזמן היותן נטיות, או מושכלות בלתי מבושלות, ובשום פנים לא יוכר שמץ מהן בעת שמקבלות צורת מושכלות אמיתיות. ודבר זה יתבאר במאמרים הבאים, בכל טעמו ונימוקו.
חמזה מובן לנו גודל החמס שעושות אלו האומות המטילות מרותן על המיעוטים ועושקות את חירותם, מבלי ליתן אותם להמשיך את דרך חייהם על פי נטיותיהם שהגיעו אליהם במורשה מאבות אבותיהם – כי כרוצחי נפשות נחשבים.
טוגם הבלתי מאמינים בדת ובהשגחה מטרתית, יוכלו להבין את חיוב השמירה על חירות היחיד, מתוך מערכות הטבע. כי עינינו רואות איך כל האומות שנפלו ונהרסו מדור דור, לא היה זה אלא מתוך הכבדת עוּלם על המיעוטים ועל היחידים, אשר על כן התגברו עליהם והרסו אותם. אם כן ברור לכל, שאין אפשרות להעמיד השלום בעולם אם לא נתחשב עם חירות היחיד, כי זולת זה לא יהיה השלום בן קיימא והחורבן יאמיר
יקיום כל מיני צורות רוחניות: אסור לנו לבטל שום צורה מצורות הרוחניות אשר רכשה לה באיזו פינה בעולם זכות קיום. ואע"פ שהמה מתנגדים לצורות יותר חשובות, עכ"ז אסור לבטלם ולרצחם נפש. אמנם יש להטיל גבולים ביניהם, אשר הריבוי ינתן לצורות היותר חשובות והמיעוט לצורות הפחותות. חלוקה זו צריכה להיות בכל מדינה ומדינה, ואסור להרשות זאת לקיבוצים קטנים פן יקלקלו את השיטה. וזה הכלל, אם מובן לנו איסור רציחה בגופים ואפילו בפחותי עם ושוטים, אין צריך לומר שחמורה היא בצורות רוחניות ואידיאות שקנו להם מקום בעולם, אם טובות אם קלות. כי אין לך דבר שאין לו מקום.
יאהשארת תחומין: וזהו טעם נוסף להשארת תחומין בין האומות, שכל אומה יש לה אידיאות ומורשת אבות משלה, הן חשובין והן פחותין, ואיסור רציחה שווה בכולם.
יבאין עבודה זרה נבטלת אלא בעובדיה: אמנם ודאי שאין לנו חוב לכוף אנשים שיהיו נושאים לאיזו אידיאה פחותה אם התחילו לשמש עמה [ועתה נתגלתה פחיתותה], כי אדרבה, כל אידיאה אשר עובדיה משליכים אותה, סימן הוא שכבר אבדה כל תועלתה. כי לכל אידיאה צריכין זמן פיתוח וגידול עד שמרגישים אם טובה היא אם רעה היא, וזהו כל הרווח שבאידיאות הפחותות אשר יש לנו בטיפולם דהיינו לראות את פחיתותם, כי הבנת הרע היא חשובה בערכי החכמה כמו הבנת הטוב..
יגמיהו היחיד עצמו – ה'אני'
יג. הנה גדרנו היטב את ישותו של היחיד בתכלית הדיוק, אחרי ניכיון (הפחתה, חיסור) כל מה שמגיע אליו מהציבור כמבואר. אולם הועמדה השאלה, סוף סוף איפה הוא היחיד עצמו? כי כל האמור עד הנה בגדר היחיד, הוא מובן רק מבחינת רכושו של היחיד, שהוא המורשה שהנחילו לו אבותיו. אולם איפה הוא היחיד עצמו, דהיינו היורש והנושא של אותו הרכוש, התובע לפנינו על שמירת רכושו?
ידשהרי מכל המבואר עד כאן, עדיין לא מצאנו את הנקודה האנוכית של האדם, שיהיה עומד לעינינו בתור יחידה עצמית (עצמאית). ומה לי הגורם הא', שהוא שלשלת ארוכה של אלפי בני אדם בזה אחר זה מדור דור, שקבענו עמהם דמותו של היחיד בתור יורש, ומה לי שאר ג' הגורמים, שהם אלפי האנשים העומדים זה אצל זה בדור אחד – סוף סוף נבחן כל יחיד רק בדמות מכונה ציבורית, העומדת תמיד הכן לרשות הציבור לתשמישם לחפצם. דהיינו, שנעשה סביל לב' מינים של ציבור: מצד גורם הא' נעשה סביל לציבור גדול מדורות שעברו, שהיו נמצאים בזה אחר זה. ומצד ג' גורמים האחרים נעשה סביל לציבור הנמצאים עמו בדור אחד.
טווזוהי אמנם שאלה כלל עולמית, שמשום זה נמצאים הרבה המתנגדים לשיטה הנ"ל הטבעית אף על פי שמכירים היטב אמיתיותה, ובוחרים ביותר בשיטות מֵעטָאפִיזִיות: או בדוּאָלִיזם או בטְרַאנְסֶענְדֶענְטָאלִיוּת. לצייר לעצמם איזה עצם רוחני, איך שהוא יושב בפנימיות הגוף בתור נפש האדם, אשר הנפש הזאת היא המשכלת והיא המפעלת את הגוף וכו' – שהיא עצם האדם וה'אנכי' שלו.
טזואולי היה בכל הפירושים והשיטות הללו כדי להניח את הדעת. אבל הצרה בזה, שאין להם שום פתרון מדעי, איך אפשר לעצם רוחני שיהיה לו איזה מגע כל־שהוא עם האטומים הגשמיים בגוף, שיוכל לגרום לו איזו תנועה. וכל חכמתם לא הועילה להם למצוא כאן איזה גשר מספיק, לעבור על הבקע הרחב והעמוק הזה, הנמצא מעצם רוחני לאטום גשמי. ולפיכך לא הרוויח המדע ולא כלום בכל השיטות המעטאפיזיות הללו.
יזהרצון לקבל מהות הנבראים
יד. כדי להוסיף כאן איזו פסיעה קדימה בדרך מדעית, רק לחכמת הקבלה אנו צריכים, כי כל חכמות שבעולם כלולות בחכמת הקבלה. ונתבאר אצלינו בענין "אורות וכלים הרוחניים" (בפנים מסבירות לעץ החיים ענף א'), אשר כל עיקר החידוש מבחינת הבריאה שברא ית' יש מאין, אינו חל אלא רק על ענין אחד לבד, שמוגדר תחת השם: 'רצון לקבל'. וכל שאר העניינים הנמצאים בכל הבריאה, אינם בבחינת חידוש כלל, שאינם מבחינת יש מאין, אלא יש מיש. כלומר שנמשכים בהמשכה ישרה ממהותו ית' עצמו, כמו האור הנמשך מהשמש – שאין שם שום חידוש, שמה שנמצא במהות השמש מתפשט ויוצא לחוץ.
יחמה שאין כן בענין 'רצון לקבל' האמור, זהו חידוש לגמרי. כלומר שבטרם הבריאה לא היה דבר זה במציאות. שהרי הוא יתברך אינו כלול ולא כלום מבחינת רצון לקבל, כי להיותו קדמון לכל דבר, ממי יקבל? לכן נבחן רצון לקבל הזה, שהוציאו ית' בבחינת יש מאין בחידוש גמור. מה שאין כן כל היתר מזה אינו כלל בבחינת חידוש שיתכן לכנותו בשם בריאה. ולפיכך כל הכלים וכל הגופים, הן מעולמות הרוחניים והן מעולמות הגשמיים, הם נבחנים לבחינת חומר רוחני או גשמי, שטבעו הוא לרצות לקבל.
יטהבחינה היחידית של האדם
טו. וצריך שתבחין עוד, אשר בבחינת הכוח הזה המכונה 'רצון לקבל', אנו מבחינים ב' כוחות, שנקראים: 'כוח המושך' ו'כוח הדוחה'. והטעם, כי כל כלי או גוף שגדרו הוא רצון לקבל, נמצא אמנם מוגבל, דהיינו כמה שיקבל ואיזו איכות שיקבל. וכיון שכן, נמצאים כל אלו הכמות והאיכות שהם מחוץ לגבולו, כמו נגד הטבע שלו, ומתוך כך הוא דוחה אותם. הרי שבגדר הזה שנקרא 'רצון לקבל', אף על פי שמובנו רק כוח המושך בלבד, מכל מקום בהכרח נעשה גם כן לכוח הדוחה. והבן את זה היטב.
כואף על פי שחכמת הקבלה אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמו שנתבאר במאמר מהות חכמת הקבלה, אות ח). ולפיכך נמצא גם כן אשר כל מיני מהוּיוֹת הגשמיות שבעולמנו, דהיינו כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה: דומם צומח חי, עצם רוחני, עצם גשמי – אם באנו להבחין את הבחינה היחידית והאנוכית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בהפרודה היותר קטנה – הריהי לא יותר מבחינת רצון לקבל הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל. שמכוח זה נמצא בה כוח המושך (כוח סֶענְטְרִיפֵּיטָל) וכוח הדוחה (כוח סֶענְטְרִיפוּגָל).
כאוכל מה שנמצא בה יותר מב' הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע הנמשך ממהותו ית'. אשר שפע הזה הוא שווה לכל הברואים, ואין בו משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותו נמשך יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית, רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה, הקטנים עם הגדולים – שכל אחד מקבל מהשפע הזה לפי גבול הרצון לקבל שלו.
כבהרי הוכחתי בעליל מבחינה טבעית טהורה, את ה'אנוכיות' (האגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית, מוגנת לגמרי בכל צרכיה מעין הביקורת, המספקת אפילו לשיטת המָטֶריָאליסטֶען האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במֵעטָאפיזיקא.
כגהרצון לקבל והחומר הגשמי
וכמובן שאין כאן שום הפרש אם הכוח הזה של רצון לקבל הוא פרי ותוצאה של המָאטֶעריָא (מָטֶרְיָה – חומר) שהוציאו בדרך החֶעמיָא (כִימְיָה), או המאטעריא הוא פרי ותוצאה של הכוח הזה. כי העיקר ידענו, אשר רק הכוח הזה, המוטבע בכל בריה ואטום של הרצון לקבל בגבולותיו, הוא בחינת היחידה שבו הוא נבדל וניכר לעצמו מתוך שאר חברי סביבתו. שזה נוהג הן באטום יחיד, והן בחבורה של אטומים שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות שנמצאות בהם, היתירות על כוח הזה, אינן מיוחסות בכל־שהן לאותה הפרודה או לאותה החבורה של פרודות מבחי' האנוכיות שבהן, רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.
כדחירות היחיד
טז. עתה יתבאר לנו ביותר ענין חירות היחיד, מבחינת ההגדרה הנכללת בגורם הא' שקראנו אותו בשם 'מצע', שכל הדורות הקודמים שהם אבות אבותיו של אותו היחיד הניחו טבעיהם שמה, כמו שהארכנו בזה לעיל. ועל פי המבואר, כל עיקרו של המובן במלת יחיד, אינו אלא הגבולים של הרצון לקבל המוטבע בחבורת הפרודות שבו.
כההרי לעיניך, שכל אותן הנטיות שירש מאבות אבותיו, הן אמנם רק בחינות גבולים של רצון לקבל בלבד. או מבחינת כוח המושך שבו, או מבחינת כוח הדוחה שבו. שהמה מתראים לעינינו בדמות נטיות לוותרנות או לקמצנות, להתערב בין הבריות או להיות מתבודד כנ"ל. וכיון שכן, הנה הם ממש בחינת האנוכיות שבו (האגו), העומדת ולוחמת על זכות קיומה. באופן שאם אנו משחיתים איזו נטיה מאותו היחיד, הרי אנו נחשבים לקוצצים אבר אמיתי מהעצמות שלו. וגם היא נחשבת אבדה אמיתית לכלל הבריאה, משום שלא נמצא ולא יהיה עוד בכל העולם דוגמתו, כמבואר לעיל.