מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעל כפות המנעול; דרשות לימי התשובה וליום הכיפורים — "שחטאנו לפניך בצרות עין"
אערב יום הכפורים תש"ס
בצרות עין, סיקור עין, שנאת חינם
געל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין
על חטא שחטאנו לפניך בסיקור עין
על חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם.
דמהי צרות העין?
הצרות עין בשפה של היום הינה – לא לפרגן לזולת. איכפת לי מכך שיש לו דבר או כשרון מסויים ולי אין, אני מרגיש שלא בנוח עם עצם העובדה שיש לו, אני אפילו מקנא בו, גם אם לי עצמי לא נגרם חסרון מכך. אינני מסוגל להיות שלם עם מה שיש לו, וודאי שלא לשמוח בכך, משום שמיד אני מדמיין לעצמי "לו הדבר היה שלי", ובעצם אני חושב שלי מגיע את אותו דבר ולא לו. העובדה שהוא זה שזכה בדבר מבליטה אותו ומאפילה עלי, ומעבירה בי תחושה של חוסר יכולת להיות שלם איתו.
וחטא צרות-העין כרוך בחטא סיקור-העין. ההרהור של "לו הדבר היה שלי" היא היא המחשבה החומדת, אינני יכול להתייחס לזולת בלי שיחלוף בי ההרהור עלי ועל שטח המחיה שלי. המעידה של התודעה היא החטא של אי שמירת העיניים, שהינה אי שמירת עיני התודעה. הפזילה של העין וחוסר המוכנות להשלים עם מקומי וחלקי, היא שורש החטא והבגידה בזולת. אנחנו אומרים בוידוי "אשמנו, בגדנו", זהו שורש הניכור והפירוד החברתי. ולא רק שהוידויים כולם הינם על עבירות שבין אדם לחבירו, שהרי זהו עיקרו של יום – טיהור היחסים החברתיים וההתפייסות – אלא שהוידוי הקצר איננו עוסק בעיקרו בחטאים עצמם, אלא בעיוות שבחטאים.
זהוידוי הינו על עצם העיוות ועל העוול שבעיוות, על השורש של החטא ועל עצם המציאות המאפשרת את החטא ואת הזיוף, ולא על החטא המסויים והספציפי.
חגם צרות העין וגם סקירת העין כרוכות וקשורות בשנאת חינם. בספרי החסידות פירשו ששנאת חינם היא שנאה הנובעת מעצם נוכחותו של הזולת, נוכחותו לכשעצמה מעיקה עלי ומלחיצה אותי. הוא מפריע לי משום שמבטו גורם לי לאבד את החופש שלי, ומכאן פורצת שנאה עמוקה החפצה בהכחדתו והיעלמותו.
טחטא זה הוא המקור לבושה – איננו יכולים להביט אחד בעיני השני, פנים בפנים. המצב של פנים בפנים מבטא את המקום והמרחב שכל אחד מאיתנו נותן לשני, את הפירגון. ואכן הימים הללו מתוארים בספרי הקבלה כתהליך של החזרת הפנים לפנים, של החזרת הפשטות, החום והאמון ליחסים עם הזולת.
יראש השנה ויום הכיפורים
יאהאם נוכל להיטהר?
יבבראש השנה התפללנו "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", התפללנו לשלמות הלב ואחדות האנושות. אחדות זו שונה מזו שאנו מתפללים אליה ביום הכיפורים.
יגהקדושה המתגלית בראש השנה הינה קדושת האחֵר, גם האלוקי מתגלה כאחרות האחרת ביותר, ולכן המושגים של ראש השנה הינם מושגי היראה, יראת הרוממות והכבוד: "ובכן תן פחדך", "ובכן תן כבוד". טיבם של הפנים של האחר ושל מבטו שהם מטילים עלי אחריות ומחויבות, טיבם שהם מושלים בי, מצווים אותי ומולכים עלי, ומכאן המלכת ד’ בראש השנה.
ידאחדות האנושות שאליה אנו מתפללים בראש השנה, הינה בו זמנית תפילה למלכות ד’, הסולידריות של אזרחי מדינת האלוקים. כולנו שותפים למפעל, ומזהים באחר את השותף, ובכך נטהר הלב ונשלם לעשות רצונו. זו הסולידריות האזרחית הכל כך מודגשת בלשונות התפילה: "ובכן תן פחדך ד’ אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על מה שבראת". האלוקי מתגלה בכל אדם ומכאן החובה לנהוג כלפיו בצדק, ואף למצוא ולהאדיר את האחווה שאני חש כלפיו.
טואולם ביום הכיפורים מתגלית אחדות עליונה יותר, האחדות של הברית. במרכזו של היום לא עומדת המלכות אלא הייחוד, יחוד ד’. אנו מסיימים את היום הזה בפסוקי הייחוד, ב"שמע ישראל", ב"ברוך שם כבוד מלכותו" וב"ד’ הוא האלוקים", באותם פסוקים הנאמרים בשעת יציאת הנשמה מן הגוף, בשעה שהנשמה מתאחדת עם יוצרה ונאספת למקורה.
טזבעוד שבראש השנה אנו עומדים מול האחר, ביום הכיפורים אנו מוצאים את עצמנו באחר, וזה סוג אחר של קשר ויחסים – סוג שאיננו מאפשר שפיטה ודין, אלא רק וידוי ומחילה. לכן בראש השנה מרכז היום הוא במלכות ד’ המתגלית בשפיטה, ואילו ביום הכיפורים מרכז היום הוא בוידוי, שכן כאשר אני מוצא את עצמי באחר ואת האחר בי אני יכול להתוודות.
יזאין אדם רואה נגעי עצמו לימדו חז"ל, אבל הדבר נובע לא רק מהיותנו משוחדים כלפי עצמנו, אלא משום שהאופן שבו אנו רואים את עצמנו שונה מהאופן בו אנו רואים את הזולת. אנו רואים את עצמנו מבפנים, ליתר דיוק איננו רואים את עצמנו אלא אנו אחד עם עצמנו. קיימים אנו כסובייקט שקיים בשביל עצמו, ובמונחים החסידיים: הנשמה, ששורשה בספירת הבינה, הינה אור המאיר לעצמו. אולם השפיטה לא באה לעולם מבפנים אלא מבחוץ, איננו שופטים לא את עצמנו וגם לא את הקרובים לנו, משום שגם את הקרובים לנו איננו רואים מבחוץ, שכן גם הם חלק מהיותנו אצל עצמנו. במשפחה אנחנו נמצאים אצל עצמנו, ולכן הזולת איננו מעיק עלינו משום שהוא חלק מאתנו. זהו הבית שבו אדם חש את עצמו חפשי כיון שהוא שרוי באינטימיות שלו, ומזהה את עצמו עם זולתו – אשתו, ילדיו אחיו ואחיותיו. הללו הינם חלק מהאינטימיות שלו המתפשטת גם אליהם.
יחבעומק יותר, החטא עצמו לא קיים כלפי האחר כפי שהוא קיים כלפי עצמי. כלפי עצמי החטא קיים רק בוידוי, כשאני מתודה אני מתודה מתוך הצער, החרטה האשמה שאני נוטל על עצמי, אני מתודה כנשמה שחטאה ולא כאחר הנשפט מבחוץ. השפיטה שייכת לאחר ואף מגלה אותו, בעוד שהוידוי הינו גילוי של האינטימיות העמוקה ביותר שלי עם עצמי, וזוהי האחדות המתגלה ביום הכיפורים. בראש השנה איננו מזכירים חטאים משום שזה יעורר את הדין, בעוד שביום הכיפורים הוידוי על החטא הוא הוא המביא לרחמים, חמלה ומחילה. "ומודה ועוזב ירוחם".
יטהייחוד, כפי שלימדו הראשונים, הינו הקיום בשביל עצמו – קיום שאיננו מקבל את אישורו מן החוץ, אלא קיום של להיות שלם בעצמו.
כאינני שופט את בני משפחתי כפי שאינני שופט את עצמי, משום שלשפוט פירושו להביט מבחוץ, ולחיות פירושו לראות מבפנים. "אין אדם רואה נגעי עצמו", משום שאת עצמו אדם לא רואה אלא חי. הזיהוי שאני מזהה את עצמי בבני משפחתי, את שמחתי בשמחתם ואת כאבי בכאבם, מביאה לכך שאינני שופט אותם ואינני רואה אותם כחוטאים. במקום של הייחוד אין חטא, משום שכל חטא הינו שפיטה לפי חוקיות שמבחוץ, וזו איננה קיימת בדרגה של היחיד.
כאאינטימיות זו שאני חש עם בני משפחתי, מוצאה מהאמא המשותפת האופפת ומקיפה אותנו. אהבת ישראל מקורה בזיהוי האחר כיהודי, חשיפת היהודי שבו, גם אם התרחק מאד, גורמת לי לחוש אותו אחרת, לזהות את האמא המשותפת, וזו הרי לעולם לא תתכחש לבנה. היהדות מבחינה זו הינה עצם האינטימיות, וככזו היא מופיעה כקדושה.
כבדברי הירושלמי "דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה" [=מי שאוכל מחברו אינו יכול להביט בפניו] שנאמרו על העני המתפרנס מן הצדקה, התבארו אצל רמח"ל ביאור קבלי: הבריאה שהיא הנקבה איננה עומדת פנים בפנים נוכח הבורא. זהו מצב של ניכור שמשקף את מצבה של הבריאה הבלתי מתוקנת. כידוע, המונחים 'פנים בפנים' ו'אחור באחור' הינם יסודיים בקבלה. 'אחור באחור' הוא מצב של הסתר פנים, של ניכור שבין בורא לנברא.
כגכך גם ביחסי אנוש: הניכור הינו תוצאה של החטא, תוצאת האשמה המטפיזית שאנו חשים כלפי הזולת. העדר תום הלב גורם לכך שלא אוכל להביט בפני הזולת. אין מדובר רק ביחס כלפי אדם שחטאתי לו או שיש לי כוונות רעות כלפיו, ולכן אני נמנע מלהביט בעיניו מחשש שיוסגרו כוונותי. העניין מרחיק לכת הרבה יותר: כדי להידבר עם הזולת אנו מרגישים צורך לחמוק ממבטו, משום שהמבט מסגיר את השקר שבתוכנו פנימה, את הבגידה היסודית של 'אדם לאדם זאב'. במבט עצמו יש חטא, משום שאינו טהור, התודעה מחליקה להרהור עבירה, לפזילה, לחוסר כנות ותום.
כדהאגו הינו מצב יסודי באדם שלאחר החטא. 'אני אשם בעצם קיומי, משום שעצם קיומי מנוגד לקיומך'. זו תוצאה של החטא הקדום, של פגם הברית. האדם מסתתר. העירום הופך לחטא ולאשמה. האדם אינו יכול לקבל את עצמו וממילא גם לא את זולתו.
כההמעגל נסגר בנקודת ההשקה שבין פגם הברית לבין פגם הדעת; פגם הברית מביא לחטא הדעת, ומאידך – חטא הדעת מביא לקלקול הברית. ר' נחמן עמד על הזיקה שבין הכפירה – פגם הדעת, לבין פגם הברית במובן היצרי, וטען שזה אותו פגם עצמו אלא שזה בשכל וזה ביצר. האפיקורסות והספיקות באמונה נובעות מהרצון למלוך-לשלוט, ומכאן הרצון להוכיח, להתנצח בשכל. וכבר אמר היגל שידע הינו כוח. כוחנות זו בעצמה הינה הקלקול של היצר, אובדן התום ביחסי אנוש.
כוהבושה
כזאחד מסממני התשובה הינו הבושה על החטא. בושה זו איננה רק העונש הנפשי לחטא, אלא אף תיקונו. "ויעש ד’ אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". בספרי ח"ן כתוב שהלבוש שהינו כיסוי והסתרה הוא גם אופן של התגלות. משאיבד האדם את יכולתו לשמור על התום, להביט בפנים, הוא זקוק ללבושים – להצנעה. תפקידה של הצניעות היא להפוך את הלבוש לגילוי, לעדן את היצר שזוהם ע"י הנחש, לבנות כלים לאורות. הצניעות שייכת לעולם התיקון שבא בעקבות השבירה, שחטא אדה"ר הינו חלק ממנה.
כחהבושה בהקשר הזה היא מצב טבעי לחלוטין. ידוע לנו שיש לבושה תפקיד הגנתי מובהק באהבה. תפקידה הוא לשַמֵר את התום והמיסתורין, למנוע משהו מלהפוך למושא להצצה. אפשר לומר שדווקא אי צפיה באהבה משרתת את מטרתה. האהבה חומקת מפומביות מאחר שהאוהב חושש שמה שקדוש לו יחולל בפומביות. חילול כזה עלול לקרות בייחוד באובדן הבלתי אמצעיות של ההתמסרות לזולת ואהבת בן הזוג. אהבה בלתי אמצעית שכזאת מאוימת לא רק מחשש שתיהפך ל'מושא' לצפיה ע"י אחרים, אלא שתיהפך למושא התבוננות של האוהב בעצמו. במצב זה הייחוד הבלתי אמצעי עלול להעלם, האקזיסטנציאליות שלה עלולה להתמוסס לכלל עובדתיות גרידא, פעולת האהבה שרויה בסכנה של 'הסתמת' העצמיות.
כטדבר דומה עלול לקרות לדתיות. האיכות האינטימית האופיינית כל כך לאהבה, אופיינית לאמונה הדתית לא פחות. היא אינטימית בשני מובנים: היא בבחינת intimum – היינו פנימית ביותר, ובנוסף היא מוגנת ע"י הבושה, כמו האהבה. דתיות אמיתית מסתתרת מן ההיבט החברתי למען אמיתותה שלה.
להמהר"ל מלמד שישנה הקבלה בין אינטימיות באמונה לבין אינטימיות וצניעות בין איש לאשתו:
לא"ואת צנועים חכמה" – והטעם בכל זה כי החכמה בעצמה היא צנועה ונסתרת ואין החכמה בנגלה. ולפיכך כמו שהיא החכמה בעצמה, כך ינהג עם החכמה שילמד בצניעות דהיינו בסתר… אבל כל מי שמעשיו בבלתי צניעות זהו גשמי ואין ראוי אליו החכמה, שכמו שיש אל החכמה מעלה עליונה נסתרת, כך יש אל החומרי מדרגה שפילה נגלית… ואם כך הוא שיהיה נוהג צניעות עם התורה, כל שכן וק"ו בשאר דברים שכאשר לא יהיה נוהג יש גנות וחרפה, וודאי צריך שיהיה נוהג בצניעות.
לבלפי המהר"ל החכמה היא סוד, היא נקלטת באמפתיה, בחינת "אילו ידעתיו – הייתיו". הסוד הוא הבנה שאינה ניתנת להמשגה, שורשו הוא בהתחברות שלפני המוּדעוּת. חטא אדה"ר הוא חטא הדעת שביטויו הוא בחמדנות שרוצה לדעת מבחוץ ולשלוט. צילום האהבה הוא זילות פרוצה. כשמאבדים את התום, נתקלים בעירום ובבושה. כיסוי עלי התאנה הוא לא רק עונש ההסתר, בהקשר הזה הוא הצעיף שתפקידו לשמור את המיסתורין שבאהבה, למנוע את הפיכת ה'אתה' ל'לז'.
לגיום הכיפורים ושבת
לדשבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם.
להמיוחד הוא יום הכיפורים משאר המועדים בכך שמכונה הוא בפסוק כשבת: שבת שבתון, ואמנם הוא משלב את סגולת המועדים התלויים בישראל המקדשים את הזמנים, ואת קדושת השבת דקביעא וקיימא.
לוישנן השלכות הלכתיות רבות לקשר שבין יום הכיפורים ושבת. יום הכיפורים הוא לא רק מועד שהוא גם שבת, אלא שהוא מייצג את סגולת ישראל. את הסגולה של ישראל לקדש לא רק את קדושת המועד, אלא להביא קדושה של שבת – שהיא הקדושה שד’ מקדש את העולם – אל תוך יום שנקבע על ידי ישראל עצמם.
לזהשבת מופיעה מלמעלה למטה, אין היא תלויה בתחתונים אלא מקבלת היא את כוחה ומהותה מן העליונים, בחינת 'אור ישר'. אולם ביום הכיפורים מתגלית סגולתם הנפלאה של התחתונים, ושל ישראל כמייצגים אותם, לקדש את השבת מלמטה מלמעלה בבחינת 'אור חוזר'. ואמנם זהו תפקידם של ישראל – לשחזר באמצעות כח התשובה שלהם, באמצעות התשובה המחזירה הכל למקום שקודם הקלקול, את המצב השבתי של הארת הפנים שלפני החטא.
לחהשאלה של יום הכיפורים א"כ היא, האם נוכל בכח ההחלטה והרצון שלנו להחזיר את העולם ואת עצמנו להרמוניה השבתית – זו שלפני החטא, לשלווה ולנועם של יום שכולו שבת, של מצב שהוא כולו מעין עולם הבא? תפקידם של ישראל הוא לכונן את האוטופיה של העולם הבא בעולם הזה, להוליך ולהביא את העולם הבא לתוך עולמנו הקטן והיומיומי, ולהשיב את העולם למצבו השבתי.
לטהיום הזה הוא טעימה מן העולם הבא, הוא יום שאין בו אכילה ושתייה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ומעין זאת אמר היהודי הקדוש, שישנם שני ימים בשנה שבהם לא היינו אוכלים גם אם לא היינו מצווים על כך: בתשעה באב – מי יכול לאכול? וביום הכיפורים – מי רוצה לאכול?
מעלינו לעשות ולהתאמץ שהיום הזה ימשך לתוך ימינו, שהוא לא יהיה אפיזודה חולפת של פעם בשנה, אלא שייתן את אותותיו בכל יום ויום בשנה.