מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעל כפות המנעול; דרשות לימי התשובה וליום הכיפורים — "שאיני יודע על מה אני נהרג"
א(סיפורי חז"ל על האשמה המטפיזית)
בערב יום הכפורים תשס"א
גאנו עומדים בסיומה של שנה, שנה ש"מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". המאורעות האחרונים שפתחו את השנה היו צריכים לכאורה לעורר את ליבנו לתשובה. הביטחון במוכר, בסדר וביציבות התערער קשות. לחיינו השלווים נכנסה באחת החרדה ועמה ההשפעה הקשה של החשש, החשש שמא תיזרק אבן, שמא תיירה יריה בשעת נסיעה שגרתית, "סקול יסקל או ירה יירה", החשש שמא יחסם הכביש המוכר והיום-יומי.
דלכאורה אין כמצב כזה של חוסר אונים מלעורר את האדם לתשובה, מלהביאו לתחושה של הכנעה ושפלות הפותחים את הלב, המקרבים אותנו איש לאחיו ואדם לקונו. במצב זה אדם לומד לדעת עד כמה מצבנו ואחיזתנו בעולם אינם בטוחים כלל ועיקר. אך לא כן התרחש בי, האירועים הללו דוקא הרחיקו אותי מאווירת הימים האלו, הרגשות שהתעוררו בי היו רגשות זעם ונקם כלפי האויבים, כלפי הממשלה, כלפי אשמים למיניהם. הלב לא נפתח לתשובה, אלא דוקא ניסה להאחז נואשות בסדר הקיים והמוכר, וגילה תוקפנות כלפי כל מה שזיהה כמקור לאיום ולערעור הסדר.
ההתגובה האמיתית לחוסר אונים זה צריכה להיות של ענוה, ענוה שאיננה חולשה וכניעה, אלא להפך: ענוה המביאה לכלל נחישות והחלטיות, ענוה המביאה לידי מעשה.
והשנה הזאת גרמה לי גם לעסוק בשאלה של תשובת הכלל, תשובה של עם, של חברה וקהילה, שהיא למעשה התשובה העיקרית המתוארת בתנ"ך. מה פירושה של תשובה כזאת היום, בעולם בו הפרטים אינם נוהגים לזהות את עצמם עם הכלל, ואינם חשים אחריות כלפי מעשיו של הכלל כולו?
זהאם הפרט הבודד, 'הראש הקטן', יכול לקחת אחריות על מעשה הרבים? איזו משמעות יש לאחריות הזאת?
חלמרות כל השאלות הללו אני חש עמוקות שהתשובה שעלינו לעשות הינה אכן תשובה של הכלל, של החברה הישראלית ושל עם ישראל – העם היהודי.
ט*
יישנם שלושה מדרשים מקבילים המתארים את רציחתם של ר' ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל בידי הרומאים. המדרשים הללו מלמדים אותנו פרק חשוב ומשמעותי על תכלית החיים ועל טעם וצורת המוות, ומפאת יופיים הרב נביאם בשלמות:
יאנוסח המכילתא דר"י
יבכבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג.
יגאמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג.
ידאמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך,
טוואמרה תורה "אם ענה תענה", אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט.
טזאמר לו: נחמתני רבי.
יזוכשנהרגו רבי שמעון ורבי ישמעאל אמר להם רבי עקיבא לתלמידיו: התקינו עצמכם לפורענות,
יחשאילו טובה עתידה לבא בדורנו, מתחילה לא היו מקבלין אותה אלא רבי שמעון ורבי ישמעאל,
יטאלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שפורענות גדולה עתידה לבא בדורנו וסילק אלו מבינותינו. לקיים מה שנאמר (ישעיה נז, א) "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין".
כואומר (שם נז, ב-ג) "יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו",
כאולבסוף – "ואתם קרבו הנה בני עוננה זרע מנאף ותזנה".
כבנוסח אבות דר' נתן, א'
כגוכשתפסו את רבן שמעון בן גמליאל ואת ר' ישמעאל ליהרג.
כדהיה רבן שמעון בן גמליאל יושב ותוהה בדעתו ואומר: אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות ועובדי עבודת אלילים וכמגלי עריות וכשופכי דמים.
כהאמר לו ר' ישמעאל: רצונך שאומר לפניך דבר אחד?
כואמר לו: אמור.
כזאמר לו: שמא כשהיית מסב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו?
כחאמר לו: השמים אם עשיתי כן, אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח, כשהיו העניים באים היו מכניסין אותן אצלי ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים.
כטאמר לו: שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך, זחה דעתך עליך?
לאמר לו: ישמעאל אחי, מוכן אדם שיקבל את פגעו.
לאנוסח אבות דר' נתן, ב'
לבמעשה ברבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל שהיו יוצאים ליהרג, והיה רשב"ג בוכה.
לגאמר לו ר' ישמעאל: רבי מה אתה בוכה, והלא בשתי פסיעות אתה נתון בצד אבותיך.
לדאמר לו: וכי תעלה על דעתך שאני בוכה שלא הייתי עוד קטמון שנים?
להאמר לו: והרי הוא אומר "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל".
לואמר לו: ולא אבכה שאני יוצא ליהרג כעובד עבודה זרה וכמגלי עריות וכשופכי דמים וכמחללי שבתות?
לזאמר לו ר' ישמעאל: על חנם?! מימיך לא באת אשה לשאול לך על נדתה והאיש על נדרו והיית ישן או סועד, או שמא לא היתה שעה פנויה, או שמא לא הניחו השמש ליכנס?
לחאמר לו: בין ישן בין סועד מצווה היה השמש על כל אדם בל ימנע מלהכנס.
לטאמר לו: ולא על חינם.
מאמר לו: פעם אחת הייתי יושב ובני אדם עומדין עלי וגס ליבי עלי.
מאמה מבטאים הסיפורים הללו?
מבעלינו לשים לב שמדובר כאן על דורו של שמד, ועל שניים מעשרת הרוגי מלכות. שאלת הצידוק למותם עלתה במלוא חריפותה בימי חז"ל, בדומה לשאלת השואה בימינו. אנו מוצאים תשובות שונות לשאלה הזו, שאת המפורסמת שבהן – הרואה את הצידוק למותם ככפרה על חטא מכירת יוסף – אנו אומרים בעיצומו של יום בפיוט "אלה אזכרה". מהו אם כן הצידוק שנמצא כאן למוות?
מגהצידוק שמביא ר' עקיבא לסילוק הצדיקים הוא "אלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא בדורינו וסילק אלה מבינותינו", ולכאורה בכך רוצה הוא להניח את דעתם של תלמידיו. אולם עדיין דברים אלו עצמם זוקקים ודורשים ביאור, הרי מותם הוא עצמו פורענות, ואיזו הנחת דעת יש בניחום מסוג שכזה?!
מדשאלת הצידוק מושמת בפיו של רשב"ג או מומחשת בבכיו. הוא איננו מפחד, לא פחד המות הוא הגורם לו לבכות. מה מטריד אותו? לפי הסיפורים באבות-דרבי-נתן מטריד אותו האופן שבו הוא יוצא ליהרג. הוא איננו מפחד מהמוות, הוא אפילו לא מעלה את שאלת התיאודיציה של ההצדקה למותו; הוא תוהה או בוכה על צורת מותו, מוות בזוי כשל עובד עבודה זרה ומחלל שבת. החשיבות בעיניו אינה על עצם המוות אלא על צורתו, משום ששאלת צורת המוות היא שאלת הערך של חייו עצמם, של הכבוד האנושי. הבזיון שבמוות שכזה, מוות כשל עובד עבודה זרה – הוא העוול הגורם לו לבכות, הוא הגורם לו לחוש כלימה כה עמוקה על שכך עלה בגורלו. אקורד הסיום של החיים הוא הקובע, ומשליך אחורה על החיים כולם.
מהלפי הסיפור המופיע במכילתא לבו של רשב"ג יוצא משום שהוא אינו יודע מדוע הוא נהרג. נשים לב, גם כאן לא שאלת הצדק האלוקי היא המטרידה אותו – הוא בטוח בו; התביעה האנושית היא המטרידה אותו, התהיה על הטעם למותו. ליבו לא מתקומם, לא מתרעם, לא מסתפק ומסתכסך עם עצמו, אלא "ליבו יוצא" – הלב יוצא לדעת, זהו ביטוי קרוב לתיאור של כיסופים והשתוקקות, כיסופים לדעת מה טעם ותכלית המוות. הכיסופים הללו לא באים מתוך פקפוק וחוסר אמונה, אלא כתביעה אנושית פשוטה וככיסופים לפתרון התעלומה.
מואלא שהפתרון שהסיפור מעלה כלל לא מובן.
מזלפי הנוסחא הראשונה המופיעה באבות דרבי נתן, היו יושבים לפניו והוא גם כן ישב, וזחה דעתו עליו. לפי הנוסחא השניה, הוא ישב והם עמדו וגס ליבו עליו. אולם בין אם כך ובין אם כך, האם זו סיבה מספקת למות מיתה כשל עובד עבודה זרה וכמחלל שבת?!
מחאמנם נראה כי הסיפור אכן בא לומר שישנו צד שווה בינו לביו חוטאים אלה. שכן מה היה חטאו של רשב"ג, אם לא חטא הגאוה? לפי הסיפור, הגאווה איננה רק בעיה ביני לבין עצמי, וגם לא רק ביני לבין קוני – אלא ביני לבין הריע. המשותף לשלושת העברות החמורות ולגאווה הוא הצבת האני במרכז וניסיון להשתלט ולנכס את האחר לטובתי שלי. אין כאן ניסיון להיות אחד עם הריע אלא הסתכלות חיצונית עליו וניסיון לפריסת מצודתי שלי לעברו. בעבודה זרה יש ניסיון להשתלט על אלוקים ולראותו ככלי שרת של האדם. בגילוי עריות יש ניסיון להשתלט על האחר ולא לראותו כמישהו אלא כמשהו, ככזה העומד לניצול. ובשפיכות דמים יש כמובן את מירב הצבת האני במרכז, הצבה שכל דבר המתנגש עמה נידון לאבדון.
מטבעיית הגאוה כרוכה בבעיית העוול לזולת, ולכן היא המשך ישיר של דברי הנביאים בסוגיית העוול, אלא שכאן הם הועתקו לתחום הנפשי ולכך קיבלו חריפות רבה. העוול נעוץ בחוסר השוויון שבין בני אדם, והוא מתגלה בהרף העין של העכבה – "עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך" – ברגע של ניד עפעף, פליטת פה, או אפילו בהרף עין של זחיחות הלב או גסות הדעת, שלא לדבר על "שמא כשהיית מסיב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו". מדוע הפשע חמור כל כך? ודאי שלא נוכל להצדיק זאת אם נביט במעשה בלבד, אך אם נביט על הסיטואציה של העוול עצמו, המחצין את הפער המעמדי, נמצא שבעומק אכן אין הבדל מהותי בין רשב"ג לבין אותם חוטאים.
נהעוול טמון בעצם יחסו של רשב"ג לבעל הדין. הרי במצב ההפוך, לא היה עולה על דעת אותו בעל דין לעכב את רשב"ג ולו לרגע אחד! אין לראות בכך רק דקדוק עניות מוסרי. בבסיס הדברים, העיוות אצל רשב"ג זהה לזה של אותם עוברי עבירה, על אף שהתנהגותם היתה ודאי שונה. הסיטואציה היא שקובעת, ועל כן רשב"ג מוכן לקבל עליו מוות בזוי כאותם חוטאים.
נאסיפורים אלה מזכירים לי את הסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" של ש"י עגנון. עגנון מספר על שני תלמידי חכמים – ר' שלמה ור' פנחס, ר' שלמה הוא מיוחס ועשיר ואילו ר' פנחס הוא בן הטוחן, חסר יחוס וממון המוסר את עצמו על לימוד התורה. ר' שלמה נוהג בכבוד והערכה כלפי ר' פנחס, אולם פליטת פה לא זהירה חושפת את התשתית הבסיסית של חוסר השויון שבין ר' שלמה המיוחס לבין ר' פנחס חסר היחוס. ר' פנחס חשב לתומו שפערים אלו נמחקו, והינם חסרי חשיבות בעיניו של ר' שלמה. אך כאמור, פליטת הפה גילתה שלא כך הוא. העוול העמוק שבעצם הפער שבין השניים, בין המיוחס לשאינו מיוחס – הוא פער בלתי נסלח ובלתי ניתן לגישור.
נבבאופן אישי, אהדתי האינסטינקטיבית נתונה לר' פנחס, ותחושתי היא שהוא הצודק. אולם ר' פנחס הופך במשך הזמן קרבן לטינתו העמוקה על ר' שלמה, ומכאן ואילך טינה עצמית זו מרעילה את חייו ואפילו את סיפוקו ונחת רוחו בלימוד התורה שהחיו אותו עד אז. הוא אינו מוכן לסלוח לר' שלמה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
נגלא רק ר' פנחס הוא קרבן של אותו מעגל קסמים, גם ר' שלמה הוא קרבן של אותו מעגל. ר' שלמה עושה את כל המאמצים לשכנע את ר' פנחס שאין פני הדברים כפי שהם נדמים ונראים לו, אך מאמציו עולים בתוהו, משום שהדבר לא תלוי בר' פנחס שכן גם הוא קרבן של אותו עוול. העוול הזה איננו עוול הנגרם בעטיו וברוע ליבו של מישהו מהם, אלא הוא עוול המונח בעצם הקיום ובעצם ההיות, אין כאן אשמה מוסרית אלא אשמה במובן המטפיזי ביותר שלה.
נדהאם הדרך היחידה להחלץ מהמעגל הזה הינה דרכו של נחום איש גמזו הפורש לחלוטין ממשחק החיים, ביודעו שכל שותפות שהיא במשחק הזה הינה שותפות סמויה לעוול? האם יכול ר' פנחס להתגבר על הטינה העמוקה, ואם כן באיזו דרך?
נההתשובה היחידה לפי דעתי הינה התשובה של יום הכיפורים, הרחמים והחמלה. לו ידע ר' פנחס שר' שלמה עצמו הינו ככלות הכל גם כן קרבן, יכול היה להתמלא עליו חמלה ורחמים, וטינתו הייתה מתפוגגת ונעלמת.
נולמעשה, החמלה הינה תוצאה של ראיית האחרות של האחר, ושל העובדה שאחרות זו לא ניתנת לגישור מעצם היותו של האחר אחר. ראיה זו, המכירה בכך שאכן כל אחד כלוא בתוך עצמו, ושההבדל התהומי בינו לבין האחר הוא המקור לחוסר ההבנה השורר בין שניים, ראיה זו היא עצמה גם הפתח לחמלה ולרחמים שייפתחו וישררו ביניהם. ההסכמה להשלים עם השונות שבין שניים, נראית אמנם בשלב ראשון כמונעת תקשורת והתאחדות בניהם, אולם בחשבון ארוך ומצטרף היא שיוצרת קשר עמוק ופנימי ביניהם – קשר ההופך את אותה שונות לרוך ולעדינות שיהוו את הבסיס החי והתוסס ליחסים ביניהם.