ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות השכמת הבוקר 2

יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר. הַגָ״ה: ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד״ זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וְכוּ׳ (ארח חיים סימן א׳ סעיף א׳).

שֶׁרָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְּהֵא מֵצֵר וְדוֹאֵג עַל חֻרְבַּן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ (ארח חיים סימן א׳ סעיף א׳).

״יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר שֶׁיְּהֵא הוּא וְכוּ׳״. הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיָּקוּם בִּזְרִיזוּת בְּלִי עַצְלוּת. וְזֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ (בלקוטי מוהר״ן חלק א׳ סימן קנה) שֶׁזְּרִיזוּת הִוא בְּחִינַת אֱמוּנָה.

כִּי בַּלַּיְלָה הָאֱמוּנָה בֵּין הַקְלִיפּוֹת וּבַבֹּקֶר נִתְגַּדְּלָה וְנִתְעוֹרְרָה הָאֱמוּנָה, עַל־כֵּן צָרִיךְ לָקוּם מִן הַשֵּׁנָה בִּזְרִיזוּת לְחַזֵּק עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה כְּדֵי לִבְנוֹת וּלְגַדֵּל אֶת הָאֱמוּנָה.

וְזֶהוּ: ״שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר״, הַיְנוּ בְּחִינַת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת אֱמוּנָה.

וְזֶה בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין לְהַעֲלוֹת הַנְּפָשׁוֹת וּלְהַמְשִׁיךְ תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַתּוֹרָה ״אַשְׁרֵי הָעָם – הַשְׁגָּחָה״ (בסימן יג), עַיֵּן שָׁם.

כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם צְרִיכִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ״ל: ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם״ (דברים ו, ו) – ״בְּכָל יוֹם יִהְיוּ דּוֹמִין בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים״ (ספרי שם).

וְקַבָּלַת הַתּוֹרָה הוּא עַל־יְדֵי שֶׁמַּעֲלִין אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמְחַדְּשִׁין אוֹתָהּ, כַּמְבֹאָר שָׁם. וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ״ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה בִּזְרִיזוּת, בִּבְחִינַת אֱמוּנָה כַּנַּ״ל.

כִּי תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא בְּחִינַת כְּפִירוּת, בְּחִינַת לַיְלָה, בְּחִינַת חֹשֶׁךְ, אַנְפִּין חֲשׁוּכִין, בְּחִינַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת, בְּחִינַת מִיתָה, בְּחִינַת שֵׁנָה שֶׁהִיא אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּמִיתָה (ברכות נז:).

וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הִתְגַּבְּרוּת לְשַׁבֵּר אֶת הַשֵּׁנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מִיתָה, בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן. וַאֲזַי יוּכַל לְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וּלְהַעֲלוֹתָהּ וּלְהַמְשִׁיךְ תּוֹרָה.

וַאֲזַי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת הַשֵּׁנָה, אֶת תַּאֲוַת מָמוֹן, אֲזַי אַדְּרַבָּא! הַשֵּׁנָה הִיא טוֹבָה לוֹ דַּיְקָא, כִּי עַל־יְדֵי הַשֵּׁנָה מְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ, בִּבְחִינַת (איכה ג, כג): ״חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״.

וְכֵן עַל־יְדֵי הַמָּמוֹן מְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ, עַל־יְדֵי מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַתּוֹרָה ״אַשְׁרֵי הָעָם – זַרְקָא״ (בסימן לה).

וְזֶה פֵּרוּשׁ (משלי ו, ט): ״עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ״, הַיְנוּ עַד מָתַי תִּשְׁכַּב וְתִישַׁן בְּעַצְלוּת, מָתַי תְּשַׁבֵּר אֶת הַשֵּׁנָה, שֶׁאָז אַדְּרַבָּא! עַל־יְדֵי הַשֵּׁנָה יִתְחַזֵּק מֹחוֹ וְיִתְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ כַּנַּ״ל, וְזֶהוּ: ״מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ״, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לְךָ תְּקוּמָה שֶׁיָּקוּם וְיִתְרוֹמֵם נַפְשְׁךָ עַל־יְדֵי הַשֵּׁנָה.

וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ עַל־יְדֵי שְׁבִירַת הַשֵּׁנָה, עַל־יְדֵי־זֶה עוֹשֶׂה יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְזֶהוּ: ״שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר״ – לְעוֹרֵר אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר לְזִוּוּג.

וְזֶה פֵּרוּשׁ: ״יִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי״, הוּא בְּחִינַת לִקּוּטֵי הַנְּפָשׁוֹת לְהַעֲלוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ בְּהַתּוֹרָה ״אַשְׁרֵי הָעָם״ (סימן יג), בְּחִינַת (שיר־השירים ה, א) ״אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי״.

וְעַל־יְדֵי־זֶה מַמְשִׁיכִין הַשְׁגָּחָה שְׁלֵמָה, עַל־יְדֵי שֶׁנִּתְקָרְבִין לְהַכֹּחַ הָרְאוּת עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה.

וְזֶהוּ (הַגָּ״ה): ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד״, הַיְנוּ שֶׁהַשְׁגָּחָתוֹ עָלֵינוּ תָּמִיד.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב (שלחן ערוך ארח חיים סימן א׳ סעיף ג׳) שֶׁרָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְּהֵא מֵצֵר וְדוֹאֵג עַל חֻרְבַּן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ. כִּי ״כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ״, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ״ל (תענית ל:).

נִמְצָא, עַל־יְדֵי שֶׁמֵּצֵר וְדוֹאֵג עַל הַבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, זֶה בְּחִינַת בִּנְיָנוֹ. וּבִנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הוּא בְּחִינַת בִּנְיַן הַדַּעַת, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין לְהַעֲלוֹת נְפָשׁוֹת כַּנַּ״ל, כַּמְבֹאָר בְּסִימָן י״ג הַנַּ״ל, עַיֵּן שָׁם.

וְזֶה בְּחִינַת קִימַת חֲצוֹת, שֶׁמְּשַׁבְּרִין הַשֵּׁנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן, וּמִתְאַבְּלִין עַל יְרוּשָׁלַיִם וְחֻרְבַּן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל־יְדֵי־זֶה בּוֹנִין אוֹתוֹ, וְעַל־יְדֵי בְּחִינַת בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, עַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין לְלַקֵּט הַנְּפָשׁוֹת וּלְהַעֲלוֹתָן.

וְעַל־כֵּן חֲצוֹת מַמְתִּיק דִּינִים, כִּי מְשַׁבְּרִין אֶת הַשֵּׁנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מִיתָה בְּחִינַת כְּפִירוּת כַּנַּ״ל, כִּי ״כָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה־זָרָה וְכוּ׳״ (ספרי פרשת ראה), וְעַל־יְדֵי קִימַת חֲצוֹת מְקִימִין אֶת הָאֱמוּנָה וּמַמְשִׁיכִין חֲסָדִים.

וזְהֶ שֶׁכּתָבַ רַבּנֵוּ (בלקוטי מוהר״ן חלק א׳ סימן קמט): שֶׁחֲצוֹת מְסֻגָּל כְּמוֹ פִּדְיוֹן, כְּמוֹ פִּדְיוֹן דַּיְקָא, כִּי הַפִּדְיוֹן הוּא בְּחִינַת צְדָקָה, שֶׁמְּשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן וּמַמְתִּיק הַדִּינִים. וְכֵן חֲצוֹת הוּא שְׁבִירַת הַשֵּׁנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ״ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה מַמְתִּיקִין דִּינִים, כַּנַּ״ל.