ליקוטי מוהר"ן, תנינא 107

פַּעַם אֶחָד דִּבֵּר מֵעִנְיַן מִאוּס וְהַרְחָקַת הַתַּאֲוָה הַכְּלָלִית, שֶׁהִיא תַּאֲוַת נִאוּף.

עָנָה וְאָמַר: הִנֵּה אֲכִילָה, עַל־כָּל־פָּנִים נִתּוֹסֵף לְהָאָדָם כֹּחַ וְחִיּוּת עַל־יְדֵי־זֶה, אֲבָל זֹאת הַתַּאֲוָה, הֲלֹא אַדְּרַבָּא, הִיא מַפְסֶדֶת וּמַזֶּקֶת הַחִיּוּת מְאֹד וּמַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם מְאֹד, בְּוַדַּאי אֵין צְרִיכִין אוֹתָהּ כְּלָל, כִּי־אִם בִּשְׁבִיל קִיּוּם הַמִּין לְבַד:

ליקוטי מוהר"ן, תנינא 107

מקורות שנשען עליהם

לא נרשמו קישורי מקורות לפסקאות האלה.

מקורות קרובים לעיון

הצעות חיפוש אוטומטיות מתוך כתבי ברסלב בלבד. הקשר והמשמעות — עליך; המערכת אינה מציעה פרשנות ואינה קובעת שיש כאן קשר.

חיי מוהר"ן, תק״לחיי מוהר"ן

(פז) פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן הַרְחָקַת תַּאֲוָה הַכְּלָלִית שֶׁהִיא תַּאֲוַת נִאוּף, וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ מְאֹד מִתַּאֲוָה זוֹ כְּדַרְכּוֹ. עָנָה וְאָמַר, תָּמִיד קָשֶׁה אֶצְלִי מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז

ליקוטי הלכות, אבן העזר, הלכות קדושין 3ליקוטי הלכות

וְאַגַּב שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בְּעִנְיָן זֶה אָמַרְתִּי לְבָאֵר מַה שֶּׁנִּרְאֶה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל שְׁתֵּי הַתַּאֲווֹת הָרָעוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵם, תַּאֲוַת נִאוּף וְתַאֲוַת מָמוֹן, שֶׁהֵם הֵם הָעִקָּ

ליקוטי מוהר"ן רנ״ג, א׳ליקוטי מוהר"ן

אַךְ שֶׁמַּזִּיק לְהַמֹּחַ מִעוּט שֵׁנָה. וְכֵן רִבּוּי שֵׁנָה, כְּשֶׁהָאָדָם מַכְרִיחַ עַצְמוֹ לִישֹׁן הַרְבֵּה, גַּם זֶה מַחֲלִישׁ וּמְמַעֵט הָאֵשׁ הַנַּ"ל, וְגַם זֶה מַזִּיק לְהַמֹּחַ, רַק כְּשֶׁאָדָם יָשֵׁן בְּמִדָּה